×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
איזה דין דנין תחלה, ודין דין מרמה, ובו ה׳ סעיפים
(א) צָרִיךְ הַדַּיָּן שֶׁיַּקְדִּים לָדוּן הַדִּין שֶׁבָּא לְפָנָיו תְּחִלָּה, אֲבָל צָרִיךְ לְהַקְדִּים דִּין שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בָּא לְבַסוֹף; וְכֵן מִצְוָה עָלָיו לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ מַה שֶׁיּוּכַל. {הַגָּה: וְאִם הַתַּלְמִיד חָכָם בְּעַצְמוֹ לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, אֲפִלּוּ פָּתְחוּ כְּבָר בְּדִין אַחֵר, דָּנִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִלִּמּוּדוֹ. אֲבָל אִם קְרוֹבוֹ בָּא לְדִין, אִם פָּתְחוּ בְּדִין אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְסֹק; וְאִם לָאו, צְרִיכִין לָדוּן אוֹתוֹ תְּחִלָּה, מִשּׁוּם כְּבוֹד הֶחָכָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הטור ממימרא דריש לקיש וכדמפרש בגמ׳ שם וכדפרש״י סנהד׳ ד״ח ע״א
(ב) ב) מעובדא דשלח ליה רב יוסף עולא חברינו וכו׳ שבועות דף ל׳ ע״א וכתב ב״ח אפילו שלח שלוחו מהא דרב ענן כתובות ריש דף ק״ו
(ג) ג) כתירוץ השני בתוספת והרא״ש שם דכבוד עשה דתורה עדיף
(ד) ד) מימרא דרבא תיתי לי וכו׳ שבת ריש דף קי״ט וכתב הסמ״ע דאין לת״ח בזמנינו דין זה והב״ח כ׳ דאף בזמן הזה לא יהא נגרע מאלו היה בורר לדיין שצריך להפך בזכותו יותר
(א) לדון הדין שבא לפניו כו׳ – נרא׳ דלא בביאה לב״ד תחילה תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחילה והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין ועד״ר דכתבתי ראייה לזה מדברי הריטב״א וק״ל:
(ב) שבא לפניו תחילה – ילפינן לה מדכתיב כקטן כגדול תשמעון דאילו לדקדק בין פרוטה כבדין של ק׳ מנה לזה א״צ קרא. גמרא:
(ג) של תלמיד חכם – אפי׳ בא לבסוף דגם לת״ח יש עשה דאת ה׳ אלקיך תורא שדרשו את לרבות ת״ח וה״ל לת״ח עשה ולהמוקדם עשה דקטן כגדול תשמעון ועשה דכבוד תורה עדיף כן משמע בגמרא פ׳ שבועות העדות סוף דף ל ועד״ר:
(ד) להפך בזכותו – דכשבא התלמיד חכם לדון עם הב״ב מעמידין את הת״ח אחזקתו ומ״ה מהפכין ומפשפשין בדבריו כדי להעמידן באופן שיהא זכות בהן ע״פ האמת ועמ״ש בסימן י״ג ולקמן ס״ס י״ז לענין זה. ונראה דאין לת״ח בזמנינו דין זה וכמ״ש הרמב״ם והביאו הטור והמחבר ס״ס זה משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו׳ כ״ש לענין נתינת ליטרא דדהבא על בושתו ולענין התרת נדר בי״ד ר״ס רכ״ח ולענין לדון ביחידי דאין לנו דין יחיד בזמן הזה כמ״ש בסי׳ ב׳ ס״ב ואף שיש לחלק מ״מ נ״ל כמ״ש:
(ה) אפילו פתחו כבר בדין – נראה דס״ל הכי כיון דמשמעות דכקטן כגדול תשמעון משמע דהקרא לא קפיד אלא אשמוע׳ ור״ל דלאחר שפתחו בדינא דקטן והתחילו לשמוע טענותיהן תו אין לדחותן בשביל דין הגדול וכיון דקי״ל דעשה דת״א דוחה לעשה הזה ממילא נשמע דאפי׳ פתחו בדינו של זה האחר דהיינו השמיע׳ דוחין אותו מפני דינו של ת״ח ומ״מ חז״ל אסמכוה אהאי קרא דקטן כגדול תשמעון אפי׳ עדיין לא פתחו לי׳ בדינא דהמוקדם אלא בא לפני הדיין תחילה אסור לדחותו ולדון המאוחר לו ומ״ה נקטו הגמרא והפוסקים ל׳ בא לפניו תחלה וכיון דזה אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו ג״כ דאפי׳ מפני קרובו של תלמיד חכם דוחין המוקדם מפני כבודו דהחכם:
(א) (ס״א בהג״ה) אבל אם קרובו בא לדין וכו׳ הריטב״א למד דין זה מפ׳ בתרא דכתובות דק״ט והביאו הב״י ויש להקשות כיון דחזינן דנסתתם טענות בעל דין ממילא לאו שפיר עביד והיאך אנן למידין ממנו ואמאי כתב רמ״א להלכה דמהני כבוד קרובו לתלמיד חכם ונראה לפרש דהוקשה לריטב״א כיון דחזינן דבעובדא דכתובות אירע מכסו ממה שעשה ר״ן בדין קרובו של חכם כיון שבע״ד לא ידע כוונת ר״ן אלא היה סבור דדרך חניפות הוא הכא נמי ניחוש בעובדא דשבועות דהבע״ד לא ידע שנעשה כבוד לת״ח בשביל תורתו אלא יסבור דרך חניפות הוא לזה תי׳ דשאני בחבר עצמו דודאי ירגיש הבע״ד שנעשה בשביל התורה משא״כ שם שבע״ד ידע האמת שלא היה אפילו קרוב דת״ח ע״כ איסתתי׳ טענתו אבל באמת אם היה קרוב של ת״ח והיה זה ידוע לכל אין חשש סיתום טענות ונמצא שיש חשש סיתום טענות בקרוב ת״ח במקום שאין ידוע לבע״ד שהוא קרוב והו״ל להריטב״א לחלק בזה אלא שהריטב״א האמת נקט דשם ידוע שאינו קרוב כלל ואח״כ כתב ודעת מורינו כו׳ היינו לסברת ר״ן שהוא הי׳ קרוב והוא הי׳ סובר שגם הבע״ד ידע מזה וזה כ״מ אלא דוק׳ בלא פתחו וכו׳ וזהו מסברא ונמצא דשפיר פסק רמ״א בקרוב של ת״ח דהיינו במקום שהוא ידוע כן אלא די״ל דע״כ אין למידין לדעת הרמב״ם המעשה דר״נ דהא דכתב בסמוך דין האלמנה קודם לדין ת״ח ובמעשה דר״ן הקדים אפי׳ דין קרוב ת״ח אפי׳ בפני יתום כ״ש בפני אלמנה וע״כ לומר דלא קי״ל כר״ן כיון דחזינן דבא מכשול ממנו בסיתום טענות א״כ חולק על הריטב״א דלמד מדין דר״ן וקשה על רמ״א שפסק כריטב״א וכאן לא הביא כלום מדברי רמב״ם ונלע״ד לישב כי יש לדקדק עוד דאחר אותו מעשה אליה אסתלק מן רב ענן וקשה מאי איסור עבד רב ענן דשלח לר״נ שידון לההוא גברא ויש לומר לפי האמת כבוד התורה עדיף אפילו מיתמי אלא דאמרי׳ מסתמא ניחא לתלמיד חכם עצמו שידון יתום ואלמנה לפניו וקי״ל ת״ח שמחל על כבודו כבודו מחול ובמעשה דרב עון דשלח שידון ר״נ לההוא גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא והוה לישנא יתירא וכי בלא״ה לא היה דן אותו ר״נ אלא ודאי נתכוין לומר שיקדים דינו ומקפיד על כך ש״מ שאינו מוחל על כבודו ורוצה שיעשה לקרובו לפי עיקר הדין ע״כ נענש רב ענן שלא נזהר בלשונו ובא מכשול עי״ז ואם כן לק״מ על הרמב״ם שהוא מדבר בסתם ת״ח שמסתמא מוחל ע״כ וע״כ כ׳ שמקדימין יתום דמסתמא מקדימין ואומרים שהוא מוחל והכל ניחא בס״ד:
(ב) (בשם מהרר״י זצלה״ה בטור) מקדימין דין היתום וכו׳ לכאורה היה נגד דעת רב נאמן שהקדים דין ת״ח לדין יתום ונ״ל דלכך דקדק הרמב״ם באומרו היו לפני הדיינין דינין הרבה מקדימין דין היתום וכו׳ להורות דדוקא אם באו יתום ואלמנה ות״ח וע״ה כולם כא׳ דאז אנו נכולים לקיים שפטו יתום כו׳ וגם עשה דכבוד תורה לפי שמקדימין הת״ח לע״ה אז מקיימין שניהם ומקדימין היתום אבל אם אין שם כ״א יתום ות״ח מקדימין הת״ח משום עשה דכבוד תורה עדיף ע״כ:
(ג) (בשם מהרס״ק בב״י) ד״ה צריך הדיין שיקדים לדון הדין כו׳ עד ולא חש לאסתתומיה טענה וכו׳ ולהרמב״ם ל״ק מידי דהתם בדינא דיתמי הוא שהוא קודם לדין ת״ח ולכן איסתותם טענות׳ דאידך אבל נגד ע״ה ת״ח קודם למשרי׳ לי׳ תיגרי ברישא וק״ל וכ״כ ספר לחם משנה ע״ש ובכ״מ ע״כ:
(א) להפך בזכותו כו׳ – ונראה דאין לת״ח בזמנינו דין זה כ״כ הסמ״ע ס״ק ה׳ [ד׳] והב״ח לא כ״כ (הג״ה וע״ל ס״ס א׳ מ״ש בשם תשובת ר״י מטראני ולדבריו שם משמע שיש בזמן הזה דין ת״ח לענין זה מכח כ״ש דליטר׳ דדהבא וכדמוכח מהסמ״ע בעצמו דאם הי׳ דין ת״ח בזמן הזה לענין ליטרא דדהבא כ״ש דהוי לענין להפך בזכותו וק״ל.
(ב) אפי׳ פתחו כבר בדין – עיין בסמ״ע ס״ק ד׳ [ה׳] ודלא כב״ח שמשיג על מור״ם בזה.
(א) שבא – נרא׳ דלאו בביאה לב״ד תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחלה. סמ״ע:
(א) שבא לפניו תחילה פירוש שעמד עצמו לפני דיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו:
(ב) להפך בזכותו. וכתב הסמ״ע דכמו דאין ת״ח בזמנינו לענין קנס ליטרא דדהבא כן לענין זה. ועיין תומים דכתבתי דליתא דלענין זה אף בזמן הזה חובהעל הדיין לעשות כן בלי הבדל:
(ג) אפי׳ כבר פתחו בדין כו׳ דעיקר דאין להקדים דין שבא לפניו מאוחר נלמד מקרא כקטן כגדול תשמעון דאם שמע תחילה משפט קטן לא יקדים לו משפט גדול שיבוא אחריו וזהו אם כבר שמע משפט הקטן אבל כ״ז שלא שמעו אינו מהקרא שאסור להקדים המאוחר רק חז״ל אמרו גם בזה אם כבר בא הראשון יש להקדימו ולכך בפתחו לו שהוא מהתורה אינו לבטלו כי אם בבוא ת״ח עצמו דיש לו עשה דכבוד התורה ודוחה אבל לא קרובו דלית בי׳ עשה. אבל אם עדיין לא פתחו דאינו רק אזהרה דרבנן הן אמרו והן אמרו אפי׳ קרובו של ת״ח יש להקדימו משום כבוד התורה סמ״ע. ועיין תומים שכתבתי מהיכן יצא לרבו של הריטב״א דעת זו וישבתי כל מה שהקשו עליו:
(ד) צריכין לדון אותו וכו׳ עיין תומים שהעליתי דיש לדיין לומר לבע״ד הטעם למה מקדים הדין כדי שלא יהיה לו תלונה על הדיין ע״ש:
(א) להפך בזכותו דעת הסמ״ע דאין בזמנינו דין ת״ח לזה כמו גבי ליטרא דדהבא ולא כ״נ מהב״ח וכה״ג וכ״כ בתשובת שבות יעקב סי׳ קמ״ד. וכ״נ דבשלמא בליטרא דהבא נאמר המבייש זקן והיינו מומחא לרבים כדכתיב זקני עדה וזה בעו״ה אינו בזה״ז אבל צורב׳ מדרבנן שפירשו בחור חריף אנשים כאלה ת״ל שכיחים אף בזמנינו ובגמרא אמרינן להפך בזכות דצורב׳ מדרבנן ולא נזכר בזכות זקן. וח״ו להשפיל כבוד תורה ולומדיה ואדרבה בדור יתום בעו״ה חובה עלינו לסלסל ולרומם הוגי תורה ולעשות חיזוק ביותר כי מאז אשר חדלנו לחלוק יקר וכבוד ללומדי תורה לשמה כראוי מאז פסקו הוגי דת ה׳ על בורי׳ ותיפוק תורה כי אין משען ומשענה וחשבו כל אפי שוים כעם ככהן. ולכן יותר יש להתאמץ בזה וכל דכוותיה. ואעפ״י שאין ראיה זכר לדבר מתשובת מהרי״ק סימן כ״ה דכתב דראוי להפך בזכותא דצורבא מדרבנן והיה בזמננו:
(ב) אבל אם קרובו כו׳. מקור דין זה מריטב״א שהקשה בהא דאמרינן בשבועות דשלח ר״י לר׳ נחמן עולא חברינו עמיתי בתורה וקאמרינן למה נ״מ שלח ליה לאקדומיה והקשה הא בפ׳ שני דייני אמרינן דר״נ אקדים דיניה דהאי גברא כי חשב היותו קרובו דרב ענן ואיסתם טענות של כנגדו ולכך לא אשתעי אליהו ז״ל תו עם ר״ע ע״ש. ותי׳ דת״ח עצמו יש להקדים דינו ואין כאן חשש סתימת טענה דהכל יודעים דראוי לקדם דינו בשביל התורה אבל קרובו לא דיש לחוש לסתימת טענת שכנגדו כעובדא הנ״ל. וכתב לדעת מורי הרב בת״ח אף דפתחו בדינא אחריני יש להקדימו משום ביטול תורה אבל קרוב דוקא בדלא פתחו ע״ש ותפס הרמ״א דעת רבו של הריטב״א לעיקר ופסקו בהגהה ואולם הב״ח וכן הכה״ג תפסו על רמ״א דס״ל הכי דהא לפי רבו של הריטב״א דאף בקרוב יש להקדי׳ עדיין קושי׳ הריטב״א במקומו וגם מנ״ל לרבו של ריטב״א הך חילוק דמנין ליה הראיה ולכן דעתם דאף רבו של הריטב״א לא אמרו אלא בס״ד לפי טעותו של ר״נ בהך דכתובות אבל באמת מודה לדינא של ריטב״א דאין משפט קדימה לקרובו של ת״ח ע״ש שהאריכו וכן התשובת שבות יעקב בסימן קמ״ד הסכים לדעתם וכתב דנוסח׳ מוטעת היה לרמ״א בב״י דפוס קראקי ע״ש. והמעיין בחדושי ריטב״א לכתובות יראה להדיא דרבו של ריטב״א וכ״כ בשם ר״ח אמרו להלכה דקרובו של ת״ח יש לו קדימה קודם דפתחו ליה בדינא. ולכן נראה דלריטב״א דס״ל לקרובו של ת״ח אין קדימה ואסור להקדימו מפני דיש לחוש שיסתו׳ טענת בעל דין שכנגדו א״כ מה פשעו של ר׳ ענן דהיה אליהו ז״ל מסתלק ממנו ואי דשלח ליה סתם ונתן מקום לר׳ נחמן לטעות דיחשוב שהוא קרובו מה בכך הא אף לקרוב אין מהדין להקדימו וכי יעלה ברוח ר״ע ר״נ דהוא דיינא מובהק יטעה בזה ויקדים לקרוב נגד הדין ועכצ״ל דבאמת קרוב של ת״ח יש לו להקדימו קודם דפתחו בדינא ור״נ טעה להקדימו אפילו בפתחו ולכך נסתת׳ טענתיה שכנגדו כי ראה כי ר״נ נושא לו פנים נגד הדין ומ״מ לא טוב עשה ר״ע שנתן מקום טעות בדבריו שיחשוב ר״נ דהוא קרובו ועל כל פנים יקדימו בדלא פתחו בדינא וזהו נגד הדין ויצא משפט מעוקל ולכך נענש וא״ש. ואי קשה עדיין מנ״ל דגם בפתחו מקדימין לת״ח דלמא חד דינא אי׳ ליה לת״ח עם קרובו ור״נ דהקדים לקרוב של ת״ח בפתחו הא באמת שלא כדין עשה והך בשבועות דאמרינן לאקדומי היינו בדלא פתחו וי״ל דשם בשבועות אמרינן שלח ר״י לר״נ עולא בריה דרב עלעאי חבירינו עמיתי בתורה וכו׳ לאקדומי וקשה לו יהיה דאינו ת״ח כלל הא בר ת״ח הוא כדאמרינן בר רב אלעאי כו׳ הרי דאמר רב והיינו ת״ח וא״כ לו משפט קדימה מן ת״ח דאבא דהרי הוא קרובו ומי לנו קרוב ביותר מבן לאב ומה צורך לשלוח לו דעמיתי הוא בתורה. א״ו דיש הבדל דבת״ח עצמו מקדימין ליה ביותר אפילו בפתחו ליה בדינא משא״כ בקרוב לת״ח ולכך שלח ליה עמיתי הוא בתורה וא״ש. ולדברי ריטב״א קשה כנ״ל מה פשעו של ר״ע כיון דאין לקרוב משפט קדימה כלל. ודוחק לומר דחשב ר״נ הואיל ושלח ליה ר״ע דון להאי גברא מה טיבו של שליחות הזה בלא״ה ידונו והלא ר״נ היה דיין קבוע לדון כל דברי ריבות בין איש לרעהו א״ו דכוונתו להקדימו היותו קרוב ועשה אותו ר״נ לקיים דברי דר״ע ומבלי לעבור פיו וקסמך אמילתא דר״ע ודוחק. ולכן הואיל ודברי ריטב״א דחוקים ודברי רבו מבוארים היטב כמ״ש דברי הרב ודברי תלמיד לדברי הרב שומעין:
והנה יש להבין מה קשיא ליה לריטב״א ויתר מפורשים מהא דפרק שני דייני גזרות דאיסתום טענתא דילמא התם בשביל כך היה כי ידע הבע״ד האמת דאין זה קרובו של ר׳ ענן ומ״מ ראה כי ר״נ נשא לו פנים להקדים דינו ובשביל כך נסתם טענתו. ועיין בתשובת חות יאיר סימן הנ״ל. וצ״ל דחובה על הדיין כשמקדים דינו לומר לבע״ד הטעם למה עושה כך לסלק התלונה לומר עליו שמעות הדין וא״כ יפה הקשו אילו ידע הבע״ד שאין זה קרובו דר״ע כשאומר להם ר״נ הטעם היה לו לומר לו ולהוציאו מספק ולומר טועה אתה שאין זה קרובו ואי דגם הבע״ד חשב דהוא קרובו של ר״ע יפה הקשו א״כ אין כאן חשש סתימת טענות כלל:
(א) (ליקוט) צריך כו׳ – והשמיט מש״ש א״נ לשודא דדיינא כמ״ש תוס׳ בכתובות צ״ד ב׳ בד״ה אימיה כו׳ וכמ״ש בסי׳ ר״מ ס״ג בהגה וכמש״ל (ע״כ):
(ב) וכן מצוה – עתוס׳ שבועות שם:
(ג) (ליקוט) ואם הת״ח כו׳ – כמ״ש בב״ב כב א׳ כי הא דרבא כו׳ דלא כהלכתא כו׳ (ע״כ):
(ד) אבל אם – דעובדא דרב ענן מיירי שלא התחילו עדיין בדינא דיתמי אבל בת״ח עצמו משום ביטול ת״ת כמ״ש בב״ב כב א׳:
(א) של ת״ח – וה״ה שלוחו של ת״ח צריך להקדים ב״ח.
(א) אבל אם קרובו וכו׳ – עיין תומים שהקשה דהא בשבועות אמרי׳ שלח ר״י לר״נ עולא ברי׳ דרב עלאי וכו׳ וא״כ הרי היה אביו ת״ח ואין לך קרוב יותר מאביו וכו׳ ע״ש: ולפענ״ד לק״מ דדוקא כשקרובו הוא בחיים ואיכא כבוד קרובו אבל אחר מיתת קרובו לא שייך כבוד תורה דאין סברא דכשיב׳ אחד לדין לחקור אחר יחוסו: עוד כתב האו״ת ראיה דבנתבע ת״ח אין בו דין קדימ׳ מהא דשבועות שם דשלח עולא חברינו עמית בתורה למאי נ״מ לאקדומיה א״נ לשוד׳ וכתבו התוס׳ שם דמיירי שכנגדו היה ג״כ ת״ח ואם כן קשה דהא בלא״ה הוה לו דין קדימ׳ משום השכנגדו שהיה ת״ח ועכצ״ל דהשכנגדו היה נתבע ולא היה לו דין קדימה בשביל זה וכו׳. ואי משום הא לא ארי׳ די״ל דמיירי שהכנגדו טען ע״י מורשה דאז אין לו דין קדימה כשפתחו ליה בדינ׳ כמ״ש באורים ס״ק ו׳. ועוד נראה דבנתבע ת״ח כיון דהטעם משום זילות׳ דב״ד או משום בלוי זמן ובמורשה של הנתבע לא שייך זה:
(א) לפניו תחלה. פי׳ שעמד לפני הדיין תחלה והדיין הכין עצמו לשמוע הטענות סמ״ע:
(ב) בזכותו וכ׳ הסמ״ע דאין בזה״ז לענין זה דין ת״ח ורבים חולקים וכן עיקר:
(ג) פתחו כבר דמדאורייתא אין דין קדימה רק בפתחו ובלא פתחו רק שבא לפניו תחלה אין בו דין קדימה רק מדרבנן ולזה דוקא ת״ח בעצמו שיש בו משום עשה דכבוד תורה דוחה אפי׳ כבר פתחו שהוא ג״כ מדאורייתא דעשה דכבוד תורה עדיף אבל קרובו של ת״ח אינו דוחה רק בלא פתחו שהוא רק דרבנן ולא בפתחו כבר שהוא מדאורייתא. וע״ב ס״ק א׳ דדוקא בקרובו של ת״ח כשהת״ח הוא עדיין בחיים ולא כשהת״ח כבר מת ואם אין הת״ח בעצמו לפני ב״ד רק מורש׳ שלו אין לדחות דין שכבר פתחו בו:
(א) להפך בזכותו – עי׳ סמ״ע שכ׳ ונראה דאין לת״ח בזמנינו דין זה כו׳ אולם הב״ח כ׳ שדין זה נוהג אף בזמנינו שאין נוהגים בנו דין ת״ח מ״מ חבת התורה והמצות היא על כל דיין להשתדל בכל צורבא מרבנן לדונו יפה כו׳ ע״ש ולזה נוטה דעת הש״ך סק״א וכ״ד הכנה״נ אות ג׳ וכ״פ בתשובת שבות יעקב ח״א סי׳ קמ״ד משום דאף דאין בזה״ז דין ת״ח ממש עכ״פ צורבא מרבנן דהיינו בחור חריף ודאי איכא (וכ׳ שם דה״ה לענין אקדומי שייך נמי) בזה״ז שהרי הטור והש״ע מדמו אלו הדינים להדדי ע״ש וכ״פ התומים וכ׳ דאדרבה בדורות אלו חובה עלינו ביותר לסלסל ולרומם הוגי תורה כו׳ ע״ש וכ״כ בנה״מ שכן עיקר. גם בס׳ בר״י אות ג׳ הביא בשם הגאון מו״ה אורי אשכנזי בביאורו כ״י שחולק על הסמ״ע בזה וס״ל דגם לת״ח בזמנינו נוהג דין זה וכ׳ לחלק דדוקא בדברים שהם רק לכבודו ולהוציא מאחרי׳ ממון כגון קנס ליטרא דדהבא ולת״ח ליכא פסידא או בחשש איסור כגון נדרים או שלא ידון יחידי שמא יטעה וכן מ״ש משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו׳ דשמא יוציא ממון מהבע״ד שלא כדין או בטעות וליכא פסידא בזה להת״ח באלי אמרינן דאין דין ת״ח בזה״ז משא״כ להפך בזכות ת״ח מצד הדין וכן בענין מסים ביו״ד סי׳ רמ״ג ובדין להחזיר אבידה בט״ע לקמן סי׳ רס״ב ובדין אחד מהאחין שעשה במעות האחין סחור׳ דבת״ח השכר לעצמו לקמן סי׳ רפ״ז באלו מוכח דגם בזה״ז יש אותו דין ת״ח שלא יפסיד הת״ח כו׳ והוא ז״ל האריך בענין זה ותמה שם על השבו״י הנ״ל במ״ש דה״ה לענין אקדומי שייך נמי בזה״ז שהרי הטור והש״ע מדמו כו׳ דלא היה צריך הרב לדרוש סמוכים שהרי לפי שיטתו דאף דאין ת״ח בזה״ז עכ״פ צורבא מרבנן איכא א״כ הרי בנדרים דף ס״ב ע״א לענין לאקדומי אתמר נמי לישנא דצורבא מרבנן ותו לא הוה צריך ללמוד מהקישא. אמנם זהו לפי שיטתו אבל באמת ז״א דודאי לדעת מהרי״ו גם דין צו״מ ליכא בזמנינו כדמוכח להדיא במהרי״ו סי׳ קס״ג ובתשובות שלו שאחר דיני הבדיקות סימן ס״ח כו׳ (עמ״ש בפ״ת לא״ה סי׳ ב׳ סק״ה) והאריך בזה ומסיק ומ״מ נראה דלענין לאקדומי כ״ע מודו דגם בזה״ז דינא הכי כיון שהטעם להקדים הוא שלא יתבטל מתלמודו כמ״ש הריטב״א א״כ כל ת״ח השוקד על תלמודו אף בזמנינו דין הוא להקדימו וכן משמע מהסמ״ע עצמו שהעמיד דבריו בדין להפך בזכותו ולא נקט בדין הקדימה שנכתב ברישא כו׳ וגם בדין להפך בזכותו אף דהסמ״ע פשיטא ליה דאין לת״ח בזמנינו דין זה נראה עיקר כסברת הב״ח ומהר״ר אורי הנזכר דס״ל דאף לדברי מהרי״ו הכא מודה וכן משמע מדברי הרב רמ״א ומתה״ד סי׳ שמ״א כו׳ עכ״ד ע״ש עוד וע׳ בתשובת כנסת יחזקאל סי׳ צ״ה הובא קצת בפ״ת ליו״ד סי׳ רמ״ג סק״ג ע״ש ועמ״ש לקמן סי׳ רס״ב סכ״א ס״ק ב׳ ובסי׳ רס״ז ס״ב ס״ק א׳:
(ב) אבל אם קרובו – עי׳ ב״ח וכנה״ג שהשיגו על רמ״א בזה וע׳ בתשובת שבו״י ח״א סי׳ קמ״ד שכ׳ וז״ל הגם שלע״ד עיקר השגתם אינו השגה כלל כו׳ הרמ״א נמשך אחר נוסחת ספרי הב״י דפוס קראקא כו׳ מ״מ לדינא נ״ל דבריהם עיקר כי לא מצינו בש״ס וכל הפוסקים שיהא חיוב בשום כבוד לקרובו של ת״ח וגם בדין קדימה לא הוזכר ברי״ף ורמב״ם ושאר פוסקים דין קדימה לקרוב של ת״ח ורב נחמן שהיה רוצה להקדימו (כתובות ק״ו) היינו לפי ששלח ליה רב ענן להודיע שקרובו הוא גילה בדעתו שחפץ להקדימו לכך משום יקרא דרב ענן לעשות רצונו וחפצו לכן הקדימו כו׳ אבל אם אין הת״ח עצמו חפך להקדים לקרובו ודאי אין להעלות על הדעת שיהא עשה בהקדמתו ואף אם חפץ הת״ח בזה אין לעשות כן שלא יסתתם טענתו שהרי נענש רב ענן על כך מכלל דלא שפיר עביד אך בבן ת״ח אפשר דיש לו דין קדימה כדמצינו לענין קריאת ס״ת ולענין סעודה כו׳ עכ״ל וע׳ בס׳ בר״י אות ב׳ שהאריך בדברי השבו״י הנ״ל וגם בדברי תשובת חו״י סי׳ כ״א וכ״ג בענין זה ומסיק לענין הלכה העיקר כהסכמת שבו״י הנ״ל דאין להקדים דין קרובו של ת״ח כלל ע״ש וע׳ בתומים ובנה״מ מזה:
{א} צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחילה דכתיב כקטן כגדול תשמעון אבל צריך להקדים דין של ת״ח אפילו התלמיד חכם בא לבסוף לכבוד תורתו:
{ב} וכן מצוה עליו להפך בזכותו בכל מה שיכול.
(א) {א} צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה וכו׳ בפרק קמא דסנהדרין (סנהדרין ח.) כקטן כגדול תשמעון אר״ל שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי אילימא לעיוני ביה ומפסקי׳ פשיטא אלא לאקדומי ופרש״י לאקדומי. אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה הקודם לפניך הקדם לחתוך:
ומה שכתב אבל צריך להקדים דין של ת״ח וכולי בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל.) רב עילאי בריה דרב עולא הו״ל דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חברינו עמית בתורה ובמצות אמר מאי שלח לי לחנופי ליה הדר אמר למישרי בתגריה ופרש״י למישרי בתגריה. אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחלה וכתבו התוספות והרא״ש היינו כשבאים שניהם כאחד דאם בא אחד תחלה צריך להודיעו ולהקדימו אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף ורבינו כתב כתירוצא בתרא ובפרק שני דייני גזירות (כתובות קה:) גבי עובדא דרב ענן דשלח לר״נ לדייניה מר להאי גברא דאנא פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש״מ קריביה הוא הוה קאי דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה כיון דחזי בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה איסתתם טענתיה כתב הריטב״א ק״ל הא דאמרינן בפרק שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברינו עמית בתורה ובמצות הוא ואמר למאי שלח ליה למישרי תגריה ברישא ולא חש לאסתתומי טענתיה דאידך ויש לומר דבחבר עצמו שבא לדין ליכא משום אסתתומי טענתיה דהא ידוע דחזי להכי ובעל דיניה נמי ניחא ליה דלישרי ליה תגרא לאלתר אבל הכא דלא חבר ולא קרובו של חבר סבר דמחניף ליה ואסתתם טענתיה וזה ברור ודעת מורינו ז״ל דהכא עדיין לא פתחו בדינא דיתמי כד אתא האי דינא קמיה דרב נחמן דבשלמא בחבר עצמו שרינן תיגרא ברישא ואע״ג דפתחו בדינא דאחריני כדי שלא יתבטל מלמודו ומשום כבוד דידיה דאע״ג דאיכא מצוה לדון הבא ראשון מדכתיב כקטן כגדול תשמעון עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמר בפרק כל כתבי (שבת קיט.) אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן קמאי וכולי אבל כבוד קרובו של חכם אינו אלא מדרבנן אבל הכא עדיין לא פתחו באידך דינא ובכל חד מינייהו איכא מצוה לדון וכיון דכן האי עשה דקרובו של חכם עדיף דאיכא בהדיה עשה דרבנן דכבודו של חכם ע״כ לשונו:
(ב) {ב} ומה שכתב וכן מצוה עליו להפך בזכותו בכל מה שיכול בפרק כל כתבי (שבת קיט.) אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לדינא קמאי לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה:
כתב הרמב״ם היו לפני הדיינים דינים הרבה מקדימין דין היתום וכו׳ בפרק כ״א מהלכות סנהדרין:
ומה שכתב ודין האשה קודם לדין האיש מימרא דרבא בפ׳ נושאין (יבמות ק.):
כתב הרשב״א השוכר את הקטן ומעכב שכירות אם מוציאין ממנו בדיינים שהרי אין בגוזל מציאותו אלא משום דרכי שלום. תשובה דבר ברור הוא שמוציאין ממנו בב״ד שלא אמרו במציאה אלא מפני שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו אבל בדעת אחרת מקנה יש לו יד כדאיתא בפ׳ המקבל וכן אינו בדין השומרי׳ לפי שאיש כתוב בפרשה אבל במה שהוא שלו בין שהיה שלו בין שהרויח בשל אחרים בשכירתו הרי הוא שלו גמור עכ״ל:
(א) מקדימים דין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ ודין אשה לאיש. כן הביאו הטוש״ע בסעיף ב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קו, וכ״כ החינוך במצוה רלה.
האידנא אין משנים דין על פי אדם נאמן אלא על פי ראיה ברורה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ה אות ד, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה קו, וכתב דכן גזרו הגאונים.
(א) אפילו הת״ח בא לבסוף כו׳ בשבועות דף ל׳ ר׳ עולא בריה דרב עילאי הו״ל דינא קמיה דר״נ שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות אמר למאי שלח לי לאחנופי ליה הדר אמר למשרי בתגריה ופרש״י למישרי בתגריה אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחילה וכתבו התוס׳ והרא״ש היינו כשבאין שניהן כאחד דאם בא אחר תחילה צריך להקדימו כדאמרינן כקטן כגדול תשמעון א״נ עשה דכבוד תורה עדיף כדאמרי׳ בפ״ב דכתובות עכ״ל התוס׳. ור״ל דשם דף ק״ה איתא דרב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנת׳ דגילדנא דבי גילי (פי׳ סל מלא דגים קטנים) א״ל מאי עבידתך א״ל דינא אית לי לא קבל מיניה א״ל פסילנא לך לדינא כו׳ שדרי׳ לקמיה דר״נ שלח ליה לדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסלינא ליה אמר מדשלח לי הכי ש״מ קרוביה הוא הוה קאי דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף (ופרש״י מצות עשה על הדיינים לדון לכל הבא לפניהם כמ״ש ושפטתם צדק ונצטרף לזה כבוד תורה דרב ענן מש״ה עשה שלו עדיף) סלקיה לדינא דיתמי ואחתי׳ לדיניה כיון דחזא בעל דיניה יקרא דעביד ליה איסתתמו טענתיה ע״כ לשון הגמרא. ולכאורה נראה דס״ל להתוס׳ הנ״ל שהיתום היה שם קודם שבא זה שהיה סבור שהוא קרובו דרב ענן כדמשמע ל׳ סלקיה לדינא דיתמי ואפ״ה דן ר״נ את קרוביה דרב ענן בתחלה ומש״ה הביאו ראייה מכאן דמקדים הת״ח אף שכבר פתחו בדיניה דאחר. אלא שא״כ קשה על שינוייא קמא דהתוס׳ והרא״ש היאך כתבו דמיירי דוקא כשבאו יחד כיון דמוכח מכאן דאפילו באו בזא״ז מצוה להקדימו. לכן צ״ל דאין לדקדק מל׳ סלקיה לדינא דכבר באו לפניו והתחיל בו אלא כיון דהוה שם יתום והו״ל להקדימו לפני הבאין עמו והוא לא עשה זהו מקרי ג״כ סילוק ומ״מ ס״ל לשינויי׳ בתרא דתוס׳ כיון דמצינו דהקדימו להת״ח קמיה יתום הראוי להקדים משום דחמירא לן עשה דכבוד תורה א״כ י״ל דמצוה להקדימו לאחר דאינו יתום אף שכבר פתחו ליה בדינא. ובשינוייא קמא דס״ל דעשה דכבוד תורה אינו דוחה אלא עשה דשפטו יתום שאינו כתוב בתורה ולא עשה דכקטן כגדול תשמעון שכתוב באורייתא. ובזה נתיישב דל״ת מאי קאמר ר״נ האי עשה והאי עשה הא יש ביתום עוד עשה דכקטן כגדול ואי ס״ל דאפ״ה עשה דכבוד תורה עדיף א״כ לא הול״ל האי עשה כו׳ אלא הול״ל אע״פ שיש לזה עשה נוספת אפ״ה עשה דכבוד תורה עדיף. גם ק׳ מנ״ל לר״נ דעשה דתורה דוחה כולי האי ובזה שכתבתי שבאו כאחד א״ש. מיהי אי לא פרש״י הנ״ל היה נראה לפרש מ״ש האי עשה כו׳ דר״ל להיתום דבא תחילה יש עשה דכקטן כגדול תשמעון ולקרובו יש עשה דאת ה׳ אלקיך תירא לרבות ת״ח וכן פי׳ רש״י בעצמו בר״פ שבועת העדות סוף דף ל׳ אמ״ש שם דעדים מעידים בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים ות״ח בישיבה דהאי עשה והאי עשה ופרש״י האי עשה ועמדו והאי עשה דאת ה׳ אלקיך תירא לרבות ת״ח ע״ש. ולפ״ז שפיר קאמר האי עשה. ורש״י דלא פי׳ גם כאן כן משום דס״ל דאת ה׳ אלקיך תירא שמרבה ת״ח הוא דרש ואסמכתא בעלמא ואינו דוחה עשה המפורש בתורה דהיינו כקטן כגדול תשמעון ודוקא התם שגם ועמדו שני אנשים אינו אלא אסמכתא לומר דאעדים קאי וכמ״ש (בסימן י״ז ובסי׳ י״ח ע״ש) מש״ה דחי ליה הדרש דאת ה׳ כו׳ לכן פי׳ דמע״ה דר״נ הוה דבאו כאחד וכמ״ש וא״ת אכתי קשה דהו״ל לפרשה האי עשה דשפטו יתום והאי עשה דאת ה׳ אלקיך תירא וי״ל כיון דאינו עשה גמור הכתובים בתורה ניחא ליה לפרש דמיירי בעשה דושפטתם צדק הכתוב בתורה וגם הוא שוה לשניהן כן נ״ל פרש״י ותוס׳ אבל רבינו לא ס״ל כפרש״י וכמ״ש שהרי כתב לפני זה דת״ח מוקדם אפילו בא לבסוף ש״מ דס״ל דכבוד תורה דוחה העשה כקטן כגדול תשמעון וגם מביא דברי הרמב״ם דמוכח מיניה דהיתום קודם לת״ח אפילו כשבאו יחד מק״ו דאלמנה והיינו דלא כמ״ש בשם התוס׳ והרא״ש וצ״ל דס״ל לרבינו דר״נ לאו שפיר עביד דהקדים אפילו קרובו של ת״ח ליתום ומ״מ נלמד ממנו דצריך להקדים הת״ח הבא אחר איש אחר דאל״כ במה טועה ר״נ וכמ״ש בפרישה. ואפשר לומר דגם דעת התוס׳ והרא״ש הוא כן בשינויי׳ בתרא ובשנוייא קמא ס״ל דמאחר דטעה ר״נ אין להביא ראייה ממנו כלל. מיהו זהו דוחק דא״כ לא הו״ל לסתום ולכתוב בשינוייא בתרא כדאמרינן בפ״ב דכתובות כיון דבשינויא קמא ס״ל דאין ראייה כלל משם ואדרבה מוכח משם דלאו שפיר עביד מש״ה צ״ל יותר כמ״ש ראשונה לדעת התוס׳ ודו״ק והריטב״א כתב אהאי עובדא דסוף כתובות ז״ל ק׳ לי הא אמרינן בפרק שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לר״נ עולא חבירנו כו׳ עד למאי שלח לי למשרי תיגרא ברישא ולא חש לאסתתומי טענתא דאידך וי״ל דבחבר עצמו (וה״ה קרובו דהא מסיק דדוקא אחר אסור) שבא לדין ליכא משום אסתתומי טענתיה דהא ידע דחזי להכי ובעל דיניה נמי ניחא ליה דלישרי תיגרא לאלתר. אבל הכא דלא חבר ולא קרובו של חבר הוה סבר דמחניף ליה ואסתתמו טענתיה עכ״ל. וצ״ל דקשה להריטב״א דאף א״ת שאותו מעשה דשבועות היה קודם ור״נ עצמו לא עלתה על דעתו לחוש שיסתתמו טענתיה דאידך כמו דלא חש בההוא דכתובות מ״מ למה לא מסיק סתמא דגמרא שם דלאו שפיר עביד לא רב יוסף דשלח להקדימו ולא ר״נ שהיה להן לחוש שיסתתמו טענות של כנגדו וכמו שאירע בעובדא דכתובות וכדי שלא ללמוד ממנו לעשות כן כמו שעשו הם וא״ת מאי מקשה הריטב״א הא י״ל דשאני בההיא דכתובות דהוה יתום קמיה ודחי ליה והקדים לההוא גברא מש״ה אסתתום טענתיה דאידך משא״כ בההיא דשבועת העדות דלא הוה יתום שפיר עביד שהקדים לת״ח וי״ל דא״כ לא הוה שתיק תלמודא בכתובות מלפרש דמשום איחור היתום איסתתמו טענתיה והכי הול״ל חזא בעל דיניה יקרא דקעביד ליה דאקדומיה ליתום אסתתמו טענתיה ומדלא פירשוהו הכי ש״מ דלאו משום הכי אסתתום טענתיה וק״ל ועבפ״ר שכתבתי דאין דעת הרמב״ם ורבינו כדעת הריטב״א בזה דהן ס״ל דדוקא ביתוס לאו שפיר עביד אבל בשיש אחר דוחין אותו מפני כבוד ת״ח אפילו כבר פתחו ליה ודו״ק. גם אין להקשות מאי מקשה הריטב״א הא י״ל דההיא דכתובות איירי דכבר פתחו בדינא דיתמי וסלקוהו משום הכי אסתתום טענתיה משא״כ ההיא דפרק שבועת העדות דמיירי דעדיין לא פתחו ליה די״ל דהריטב״א לטעמיה דכתב שם עוד ז״ל ודעת מורינו ז״ל דהכא עדיין לא פתחו בדינא דיתמי כד אתא האי דיניה קמיה דר״נ דבשלמא בחבר עצמו שרינן תיגרא ברישא ואע״ג דפתחו בדינא דאחריני כדי שלא יתבטל מלמודו ומשום כבוד תורה דאע״ג דאיכא מצוה לדון הבא ראשון מדכתיב כקטן כגדול תשמעון עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמרינן בפרק כל כתבי אמר רבא תיתי לי אי אתא צורבא מרבנן קמאי לא מזיגנא כו׳ אבל כבוד קרובו כל חכם אינו אלא מדרבנן אבל הכא עדיין לא פתחו בדינא דאידך ובכל חד מינייהו איכא מצוה לדון וכיון דהאי עשה והאי עשה עשה דקרובו של חכם עדיף דאיכא בהדיה עשה דרבנן דכבודו של חכם עכ״ל ומדכתב דצ״ל דעדיין לא פתחו ליה בדיניה ולא כתב דצ״ל שבאו לפניו יחד דאילו בא היתום לפניו קודם היה חייב להקדימו גם מדכתב אחר זה דבשלמא בחבר עצמו שרינן תיגרא אפילו פתחו לאחר תחלה ש״מ דס״ל דאין דין קדימה תלוי מן התורה בביאה לפניו כ״א בפתיחה בדין וקשה מנ״ל הא וצ״ל דס״ל להריטב״א דמדכתב כקטן כגדול תשמעון משמע דה״ק מאחר שהתחלת לשמוע דין של פרוטה לא תסלקנו לשמוע דין של מנה ומדאמרו דעשה דכבוד תורה דוחה האי עשה ש״מ דאפילו כבר פתחו לשמוע בדינא דאחר ג״כ דוחין אותו מפני כבוד תורה ומש״ה כתב דהיינו דוקא לת״ח עצמו אבל לקרובו אינו דוחה כ״כ כ״א כשבאו לפניו יחד דהוא דרבנן דאסמכוהו אהאי קרא דכקטן כגדול תשמעון. כן נ״ל ביאור דברי הריטב״א ועיין מ״ש בסמ״ע ודו״ק:
(א) צריך הדיין כו׳ עד כקטן כו׳ [כמו בב״ח]. ונראה דלאו במי שקדם ונכנס בב״ד ראשון תליא מילתא אלא אחר שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין נתן לבו לשמוע דברי טענותיו זהו מקרי בא לפניו ושוב אסור להקדים לאמר וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם כמ״ש בסמוך היו לפני הדיין דינים הרבה ר״ל בשעה שהכין עצמו לשמוע דברי בעלי דינים נמצאו כלם לפני הדיינים אע״ג שקדם אחד בכניסתו חשובים כאילו נכנסו יחד ועבד״ר מ״ש ראייה לזה מדברי הריטב״א בזה:
אבל צריך להקדים דין ת״ח אפילו הת״ח כו׳ כ״כ התוס׳ והרא״ש בריש פרק שבועת העדות ועבד״ר וגם בסמוך בפרישה:
(ב) להפך בזכותו מימרא דרבא בפרק כל כתבי וז״ל אמר רבא תיתי לי דאי אתא צורבא מרבנן לדינא קמאי לא מזיגנא רישא אבי סדיא על דמהפיכנא בזכותיה ור״ל דהדיין יעיין בדברי טענותו דת״ח היטב ויראה אם ימצא לו זכות ע״פ האמת וכבר נתבאר זה בסימן י״ג ע״ש:
היו לפני הדיינין דינים הרבה כתבתי פירושו לעיל בסמוך. ודין אלמנה קודם לדין ת״ח. דוקא אלמנה ולא אשה אחרת (וכדמסיק דאשה קודם לאיש ולא לת״ח) דאזהירא רחמנא על ענוי אלמנה טפי שהיא תשות כח כמ״ש בפ׳ משפטים ומדיתום קודם להאלמנה כ״ש דהוא קודם לת״ח ור״נ דאקדים קריביה דת״ח קמיה יתמי בפ״ב דכתובות וכמ״ש ל׳ הגמרא בדרישה אפשר דס״ל להרמב״ם דלאו שפיר עבד ר״נ וס״ל דמש״ה כתבה לנו הגמרא שם דאסתתם טענתו דבעל דינו ללמדינו דלאו שפיר קעביד ר״נ דדוחק לומר דאסתתם משום דההוא גברא הכירו דלאו קרוביה דת״ח הוה. דמש״ה לא הו״ל למסתם טענתו כיון דר״נ אמר בשעה שהקדימו דמש״ה הקדימו משום דסבר קריביה הוה כדאיתא שם בגמרא ורבינו שהביא דברי הרמב״ם מוכח דס״ל כוותיה ומ״מ ס״ל לרבינו דיש ללמוד משם דת״ח קודם לאחר אפילו אם בא קודם כמ״ש לפני זה (והתוס׳ והרא״ש כתבו דנלמד מההיא עובדא וכמ״ש בדרישה) דאל״כ במאי טעה ר״נ שם להקדים כבוד ת״ח אפילו ליתום שבא קודם לת״ח ודו״ק. ובזה נתיישב ג״כ הרמב״ם וכ״מ הניחו בצ״ע ע״ש ועבד״ר מ״ש עוד מזה:
ומ״ש ודין האשה כו׳ הוא מימרא דרבא כ׳ נושאין על האנוסה:
(א) {א} צריך הדיין שיקדים וכו׳ בפ״ק דסנהדרין אסיקנא דהאי קרא לא איצטריך לעיוניה דהא פשיטא אלא לאקדומיה ופרש״י הקוד׳ לפניך הקדם לחתוך:
ומ״ש אבל צריך להקדים דין של ת״ח וכו׳ ה״א ר״פ שבועת העדות למשרי בתגריה ופרש״י אם בא דין א׳ לפני אפסוק את זה תחלה והתוספות והרא״ש פירשו היינו כשבאים שניהם כאחד דאם בא א׳ תחלה צריך להקדימו אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף ורבינו כתב כתירוצא בתרא ובפ״ב דכתובות בעובדא דרב ענן דשלח לקריביה לקמי׳ דר״נ דלדייניה סלקיה ר״נ לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה אסתם טענתיה דאידך אלמא דלאו שפיר עביד ומש״ה נענש רב ענן דאיסתלק אליהו מקמיה וכתב הריטב״א דהך דר״פ שבועת העדות דלא חש ר״נ לאסתתומי לטענתיה דאידך ושרי ליה תגריה ברישא התם חבר עצמו בא לדין אבל קרובו של חבר סבר דמחניף ליה ואסתתם טענתיה ודעת מורינו ז״ל דהכא בקרובו של חבר עדיין לא פתחו בדינא דיתמי אבל בחבר עצמו שרינן ליה תגריה ואפילו פתחו בדינא אחרינא כדי שלא יתבטל מלמודו וכו׳ והאריך הביאו ב״י ע״ש נקטינן מדבריו חדר דבחבר עצמו אפילו פתחו בדינא דאידך פי׳ שכבר טענו לפני הדיינים שרינן תגריה ברישא והכריח כך מורו דאי איתא דבחבר עצמו דוקא בלא פתחו בדינא דאידך קשיא היאך טעה ר״נ להשוות דין קרובו של ת״ח לת״ח אלא בע״כ דקס״ד דקרא דכקטן כגדול תשמעון אינו מדבר אלא בפתחו בדינא דאידך וקאתי קרא לאקדומיה הדין דפתח בו אפילו הוא קטן ולא לדחותו מפני דין של מאה מנה דאי לא פתחו בו שניהם שוין וא״כ בת״ח עצמו צריך להקדימו אפילו פתחו בדינא דאידך וא״כ בקרובו של ת״ח כיון דעדיין לא פתחו בדינא דאידך נמי שרינן ליה תגרא ברישא ואף בזה טעה מדאסתתם טענתיה דאידך ונענש רב ענן על כך הלכך משום קרובו של ת״ח אין לסלק את הקודם אפילו לא פתחו בדינא דאידך דכקטן כגדול תשמעון מדבר אפילו היכא דלא פתחו בדינא דאידך ואין לדחות עשה דאורייתא מקמי קרובו דת״ח דלא הוי אלא עשה דרבנן נקטינן מהא דאין להקדים קרובו של ת״ח לדינא דאידך אפילו לא פתחו ליה בדינא אלא שבא הדין לפניו תחלה דהיינו שבאו לפניו. שני בעלי דינין ושאל התובע ממנו שישמע טענתו זהו אני קורא בא לפניו תחלה לדין ולא נפקא לן מידי במי שבא תחלה בשער הדיינים אלא במי שבא לפני הדיין תחלה לשאול ממנו שישמע טענתו כדפי׳ ומשמע שאם באו שניהם כאחד הרשות ביד הדיין להקדים את מי שירצה ואפילו לאותן שדנין בדבר קטן וראיתי להרב בהגהת ש״ע דבלא פתחו בדינא דאידך יש להקדים דין קרובו של ת״ח ושרי ליה מאריה דלא כתב כך הריטב״א להלכה אלא לפרש סוגיא דשמעתא אבל להלכה אין להקדים קרובו של ת״ח אם הקדים דינא דאידך לבא לפניו כדפי׳ אך קשה היאך טעה ר״נ לסלק דין יתום מקמי דין קרובו של ת״ח הלא יתום קודם לאלמנה ואלמנה לת״ח כ״ש דיתום קודם לת״ח עצמו ואצ״ל לקרובו של ת״ח ובסמוך יתבאר בס״ד:
אבל צריך להקדים דין של ת״ח וכו׳ נראה דאפילו אין הת״ח בעצמו בא לדין אלא שלוחו צריך להקדים לכבוד תורתו אפילו בא לבסוף דאי בת״ח עצמו בא לדין תיפוק ליה כדי שלא יתבטל מלמודו וכדכתב הריטב״א משם מורו אלא מיירי בשלוחו ואפילו הכי כיון שהדין נוגע לת״ח צריך להקדימו משום כבוד תורתו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) הָיוּ לְפָנָיו דִּינִים הַרְבֵּה, מַקְדִּימִין דִּין הַיָּתוֹם לְדִין הָאַלְמָנָה, וְדִין הָאַלְמָנָה קוֹדֵם לְדִין תַּלְמִיד חָכָם, וְדִין תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ, וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל
(ה) ה) שם בשם הרמב״ם בפכ״א מה׳ סנה׳
(ו) ו) נלע״ד שלמד זה מהפסוקים בריש ישעיה דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה סמ״ע)
(ז) ז) ומכ״ש שדין היתום קודם לו בכסף משנה הקשה מעובדא דרב ענן וכו׳ דר״נ סלקא לדינא דיתמי ואחתיה לדינא כתובות ריש דף ק״ו והניחו בצ״ע ולענ״ד נראה דלא פסק כהך עובדא משום דמסיק שם דאסתתם טענתיה
(ח) ח) מימרא דרבא יבמות דף ק׳ ע״א
(ו) דין היתום לדין האלמנה – היינו טעמא דהקדימו קרא דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה:
(ז) ודין האלמנה קודם לדין ת״ח – כ׳ הכסף משנה וכ״ש דיתום קודם לתלמיד חכם ואף שבגמרא פרק בתרא דכתובות לא משמע הכי ע׳ דרישה שם תמצא ישוב דלא קשיא מידי:
(ח) ודין האשה קודם לדין האיש – ל׳ הרמב״ם מפני שבושת האשה מרובה:
(ה) דין היתום לאלמנה דכתיב ראשון בקרא שפטו יתום ריבו אלמנה סמ״ע:
(ו) ודין אלמנה קודם לת״ח. ומכ״ש דהיתום קודם לת״ח ועיין תומים מ״ש בזה ליישב דלא תקשי לרמב״ם מגמ׳ וגם למה השמיט הך דין דיש להקדים קרובו של ת״ח. ועיין בתשובת חות יאיר סי׳ קכ״ד דנחלקו אם כל הקדימות שייכים אף אם הנתבע ת״ח וכדומה או לא דהכל תלוי בתובע ועיין תומים שעשיתי סמוכים לדעת האומר שהכל תלוי בתובע וכתב מהרש״ל בתשובה סי׳ כ״ד דגם לאלמנה מחויבים להפוך בזכותא כמו לת״ח וכתב הב״ח אפילו לא בא ת״ח בעצמו רק שלוחו ומורש׳ שלו לב״ד ג״כ יש להקדימו ונראה אם כבר פתחו בדין אחר אין להקדימו דרבו של ריטב״א נתן טעם דלכך בת״ח אפי׳ פתחו ליה משום דביטל הת״ח מלימודו וזה לא שייך אם אין הת״ח בעצמו שם:
(ז) ודין האשה קודם לדין האיש אבל אינה קודמת לת״ח דוקא אלמנה דאי׳ בי׳ אלמנה לא תענון אבל באשה דאינה אלמנה דאין בי׳ רק טעם דזיל׳ לה וזהו עשה דכבוד התורה ודאי עדיף וכ״כ הב״ח ועיין כה״ג:
(ג) מקדימים דין יתום כו׳ לדין ת״ח הקשה הכ״מ וכן הד״מ דהא ר״נ הקדים קרובו של ת״ח ליתום ומכ״ש דהדין להקדים דינו של ת״ח בעצמו. ותי׳ המפורשים וכן הלח״מ דזהו היה הטעם שהיה נסתם טענת הבע״ד כי ראה ר״נ נושא פנים להקדים לדין יתום שלא כדת (וגם בזה צ״ל כמ״ש דהיה ר״ן מודיע לבע״ד טעם ההקדמה משום דהוא קרובו דר״ע וכמש״ל בריטב״א) אך לפ״ז אין ראיה לדינו של הריטב״א ורבו די״ל אף בפתחו ליה בדינו מקדמים רק שם נסתתם טענתו מטעם אחר הואיל והקדימו ליתום וא״כ קשה על הרמ״א דהביא הך חילוק דריטב״א בין פתחו ללא פתחו וכאן הניח בסתם דברי הרמב״ם מבלי הגהה כלל. ואפשר לומר תי׳ אחר בדברי הרמב״ם דס״ל לרמב״ם ודאי כשיש ב״ד א׳ בעיר ובאי׳ היתום ות״ח אז ליתום דין קדימה ועשה דיתום אלים מעשה דת״ח ות״ח חייב למחול נגד היתום דלא שייך בי׳ מחילה אבל כשיש שני ב״ד בעירם וב״ד אחד פסולים מחמת קורבא לת״ח פשיטא דיש להב״ד השני להיזקק לדינו של ת״ח והיתום ילך לב״ד השני ומתקיימים שני עשה בשוה כי היתום הולך לב״ד זה והת״ח לב״ד אחר ולכך בעובדא דפרק שני דייני גזרות דהא היה רב ענן דיין קבוע ומתחילה בא לפני רב ענן לדון רק הואיל ופסלהו הלך לפני ר״נ ור״נ חשב כי הוא קרובו וא״כ אקדמיה מקמיה יתום ויתום ילך למשפט לפני ר׳ ענן וקיים ירא שמים יוצא ידי שניהם וא״ש. אך לפ״ז צ״ל לשיטת הרמ״א דהך דיתום קודם לת״ח לא למדו הרמב״ם מהך דעובדא דר״ע ור״נ רק ממקום אחר. דהא כאן צ״ל דסתימת טענתו לא היה בשביל כך דהא שלח ליה ליתום לב״ד אחר. ובהכי ניחא נמי דהשמיט הרמב״ם הך דינא דקרובו של ת״ח יש לו משפט קדימה משום דס״ל דהוא דין טעות של ר״נ כדעת הריטב״א הנ״ל וכמש״ל והא דאקדמיה ליתום לק״מ כמ״ש ששלחו לב״ד אחר. עוד אפשר לומר דהרמב״ם ס״ל אף דשניהם עשה דיתום ודת״ח מ״מ על הת״ח למחול נגד היתום וזהו מדת ת״ח נוחי דעת להקדים אומללים ולחזק לבבות כושלים והיא כבודם ותפארתם משא״כ היתום דלאו בר מחילה כמש״ל אך זהו לת״ח עצמו אבל לס״ד דקרובו של ת״ח יש לו ג״כ קדימה משום כבוד החכם א״כ לא שייך כאן מחילה דת״ח אינו פה למחול כבודו והקרוב אינו בגדר למחול כבוד קרובו ולכך יש לו משפט קדימה ליתום ולכך ר״נ דטעה כמ״ש הריטב״א והוא דעת הרמב״ם כמ״ש וחשב דיש לקרוב קדימה אף בזה יפה עשה שהקדימו ליתום כמ״ש אבל כיון דלא קי״ל בזה כר״ן דאין לקרוב קדימה משום סתימת טענה אף זהו להקדים ליתום ליתא דת״ח מחויב למחול נגד יתום כמ״ש. ועי״ל דהרמב״ם ספוקי מספקא במה היה טעותא דר״נ אי בשביל שהקדים ת״ח ליתום או שהקדים אף קרובו של ת״ח ולזה באמת אין קדימה ולכך חשש להחמיר שלא יהיה ח״ו סתימת טענת בע״ד ויצא משפט מעוקל והשמיט דיש לקרוב קדימה וגם פסק להקדים ליתום לחוש לכל שני סברות. (ובאמת נראה דהרמב״ם דהשמיט הך דינא של קרובו ת״ח דס״ל דוקא ת״ח משום שלא יבטל מלמודו ולא קרובו או שלוחו דהא בזה לא שייך ביטול תורה ואין לדבריו מהא דאמרינן בנדרים דף ס״ב דמנלן דת״ח שרו ליה תיגרא ברישא דכתיב בני דוד כהנים מה כהן נוטל בראש אף ת״ח נוטל בראש ומייתי עליו וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וקשה למה השמיט הך דסליק מיניה לפתוח דינו בראשון אלא ודאי דהעטרה לכהן יהיה בדבר שבקדושה ומה דבר שבקדושה יש בהקדמת דברי ריבות ולכך השמיטו הגמרא אבל לת״ח ילפינן על כל פנים בהיקש דלדבר שבקדושה יש לו משפט קדימה ולגבי ת״ח הוי הקדמת משפט דבר שבקדושה שלא יבטל מלמודו ובהכי ניחא הרמב״ם דס״ל וקדשתו דאורייתא כמ״ש בהל׳ כלי מקדש למה השמיט הך דכהן קודם במשפט לישראל בשלמא אינך מחברים י״ל דס״ל דהוי מדרבנן ובקצתם אמרו ובקצתם לא אמרו והא דהקשה המ״א סימן ר״א הא בגמ׳ אמרינן דאורייתא י״ל דס״ל ה״מ בזמן הבית וקרבן כדכתיב את לחם וכו׳ אבל לאחר חרבן בעו״ה בטלה קדושתן של תורה וכ״כ בהגהת מרדכי גיטין בשם ר״ת דבזה״ז אין קדושת כהנים דאין בגדיהם עליהם היינו אין ראוי לבגדיהם אבל לרמב״ם קשיא ולפי מ״ש ניחא דכל הקדושה הוא מבלי לבטל מלמודו וכ״כ הרא״ש בפי׳ לנדרים ע״ש. מיהו י״ל ג״כ הטעם דלכך לא כתבו מחברים הקדמת כהנים דאין כהנים כהני חוס רק כהני חזקה וכמ״ש מהרי״ו והמ״א ומה דהקשה הרב בעל ח״י בהשמטה הא סוקלין על החזקה וא״כ מ״ש כהני יחוס או כהני חזקה ע״ש ולק״מ דהא בגמ׳ העיד דד׳ אלפים עבדים נתערבו בכהנים ואליהו בא לטהר בני לוי כמבואר בג׳ דפ׳ י׳ יוחסין ורמב״ם סוף הל׳ מלכים ואם כן ברור דיש בהן מהתערבות דאל״כ מה צריך צירוף וא״כ אתרע חזקה דהא ה״ל בהו אינשי דליכא כהני וא״ש. אך מכל מקום הרמב״ם שהביא אפילו הלכתא למשיח סביר׳ ליה כמ״ש ודוק. והנה בתשובת ח״י הנ״ל דעת השואל דכל הקדימות הללו הכל אמורים בתובע אבל בנתבע לא כי מה תועלת יש לו בהקדמה ודעת הרב בעל ח״י ס״ל דאף לנתבע יש תועלת בזילותא דבי דינא ובלוי זמן בהמתנה. ובתשובת שבות יעקב סי׳ קמ״ד הסכים לשואל והביא ראיה מלשון רש״י יבמות דף ק׳ דמקדמינן לאשה מאיש פי׳ רש״י שהיא תובעת בעל דינה. ומלבד דהוא דקדוק קליש כנר׳ שם אף גם עדיין י״ל בת״ח שיש בו ביטול תורה כמש״ל בשם ריטב״א אף ת״ח הנתבע יש לו קדימה משום ביטול תורה. אמנם נראה לענ״ד ראי׳ מהך דשבועו׳ דשלח ליה עולא חברינו עמית בתורה וכו׳ למה נ״מ לאקדומיה אי נמי לשודא ופי׳ התו׳ בשם ר״ת דשכנגדו היה גם כן ת״ח ולכך שלח ליה לשודא שיהיו שניהם בגדר א׳ ע״ש וזהו ברור דלא יחלקו הנך תרתי למשרי תיגרא או לשודא במציאות איך היה מעשה דגמ׳ מעשה ידע וחזי איך היה אם שכנגדו היה ת״ח או לא רק גמ׳ קאמר בכוונתו או שהיה בשביל קדימה או אם יקרה במשפט שודא בשביל כך שלח ליה אבל בגוף הדבר לא יתכן שיש בגמ׳ ספק ואם כן קשה מה צורך לשלח ליה שהוא ת״ח בשביל הקדמה הא בלא״ה יש קדימה מפני ת״ח שכנגדו ועכצ״ל דכשנגדו היה נתבע ולנתבע אין משפט קדימה וא״ש. והא דהקשו התו׳ שם דהמ״ל להפוכי בזכות ולק׳ הא אף שכנגדו הוא ת״ח די״ל דקושית התו׳ לשיטת רש״י דלא ס״ל שהיה שכנגדו ת״ח או שלא יהפך בזכות הנתבע שהוא ת״ח ושלח ליה שהוא גם כן ת״ח ואם כן חוזרים שניהם להיות שוים. ובזה יש אפשר ליישב קושית הריטב״א דהקשה הא הוי סתימת טענה דבשני ת״ח לא שייך סתימת טענה דידע הנתבע ת״ח שיש לחלוק כבוד לתורה וצ״ע:
(ה) דין היתום כו׳ – שנ׳ שפטו יתום כו׳. רמב״ם:
(ו) ידין ת״ח – כנ״ל:
(ב) מקדימין – עיין בית יוסף שהביא בסימן זה תשובת הרשב״א במי ששוכר קטן ומעכב שכירתו אם מוציאין אותו בדייני׳ תשוב׳ דבר ברור הוא דמוציאין אותו בדיינין שלא אמרו מפני דרכי שלום אלא במציאה מפני שאין דעת אתר׳ מקנה אותו אבל בדעת אחרת מקנה אותו הרי הוא שלו וע״ש. ובכנסת הגדולה דריש סמוכין לתשובת הרשב״א בסימן זה כי אינו שייך כלל לסימן זה וכתב ואפשר לומר שהביא תשוב׳ זו בכאן להשמיענו דלא נימא שאם בא לפני הדיין דין קטן ודין אחר של גדול שמקדימין דין האחר לדין הקטן התובע השכירות אף על גב דהקטן בא תחלה לפי שאין בגוזל מציאותו אלא מפני דרכי שלו׳ ואינו יוצאה בדיינים שהרי הרשב״א כתב דיוצאה בדיינים ואם כן דין קטן המעכבין את שכירתו הוי כשאר דיני׳ ולפי זה בגוזל מציאת חש״ו דאינו אלא מפני ד״ש מקדימין כל הדינין לפניו עד כאן לשונו וכ״כ הב״ח עיין שם ומזה נראה להכריע במ״ש תשובת שבות יעקב סימן קנ״א בשנים התובעין זה את זה וא׳ נתחייב שבועת התורה וא׳ נתחייב שבועת היסת מי נשבע תחלה ועיין שם מה שהעלה בזה ולפי מ״ש ב״ח וכנה״ג נראה לענ״ד כיון דשבועת התורה יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע. ולזה שאין לו עליו אלא שבועת היסת אין יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע אלא מנדין אותו עד שישבע הרי הוא דומה למציא׳ חש״ו ובש״ס פ׳ שבועת הדיינין מדמה להו אהדדי מציאת חש״ו ושבועת היסת ועיין שם ואם כן נזקקין תחלה להשביע שבועת התור׳ ואח״כ שבועה דדבריהם. מיהו נראה דינא דדבריה׳ דיורדין לנכסיו כגון תקנת נגזל ונחבל וכמבואר אצלינו סימן פ״ט בזה שיין הן לדין תורה ממש כיון דיורדין לנכסיו אינו דומה למציא׳ חש״ו ונזקקין לו תחלה אם בא תחלה דכיון דתקנו לו שירדו לנכסיו אם כן כעין תורה הי׳ התקנה וה״ה לאקדומי.
(א) [שו״ע] ודין האשה קודם לדין האיש. נ״ב ואשה ות״ח ת״ח קודם ב״ח:
(ד) דין יתום להאלמנה דכתיב שפטו יתום וריבו אלמנה והקדימו בקרא:
(ה) אלמנה קודם לת״ח. ומכ״ש יתום:
(ו) האשה קודם לאיש. ולא קודם לת״ח:
היו לפניו דינים הרבה וכו׳ נ״ב – הנה הטור הביא בשם הרמב״ם דאלמנה קודם לת״ח. ותמהו עליו דבש״ס פ״ב דכתובות מוכח כן לדין יתום ת״ח קודם וכבר הקשה כן הד״מ ע״ש ובמפורשים ולדעתי נראה דא״ש בפשיטות דע״כ אין חיוב להקדים דין יתום רק באם התובע הוי יתום דאז כיון דאינו בר דעת לעמוד על נפשו לכך אם יראה שדוחין אותו יהי׳ נפשו עגומה שיאבד מעותיו כי יסבור שאין הב״ד רוצין על הזדקק לו לכך מחויב להקדים דין יתום שלא יסבור שאין רצון הב״ד להזדקק לדינו אבל באם היתום הוי הנתבע אין חיוב להקדימו. דבזה אין צער ליתום. כי אדרבא אם לא יזדקקו לו יפטור בודאי. כי כל עוד שאין הב״ד מוציאין ממנו הוא פטור ומה צער הוי לו אם לא יזדקקו לו לכך אין חיוב להקדימו ולכך א״ש דהרמב״ם מיירי אם התובע ת״ח:
וגם היתום והאלמנה התובע לכך הם קודמין לדין ת״ח. אבל בש״ס מיירי דהו״ל דינא דיתמי היינו דהיתומים היו נתבעים לכך בזה דין ת״ח קודם. ומה דנקט הש״ס דינא דיתמי ונקט הנתבעים ולא התובעים היינו דלרבותא זו עצמה דבנתבעים ת״ח קודם לדין יתום ואין חייב בזה להקדי׳ היתום וז״ב ונכון מאד ושוב הראו לו שבאו״ת הביא בשם שו״ת חות יאיר ושו״ת שבות יעקב שמחלק כן בין תובע לנתבע. ות״ל שכוונתי לדעתם בזה:
היו לפניו דינים הרבה וכו׳ – נ״ב: לכאור׳ קשה לי למה סתמו כל האחרונים וראשונים ולא ביארו באם א׳ הוא כהן. צריך להקדימו תחלה ולדון דין שלו תחלה כמו דמקדימין דין של ת״ח ובפרט בכהן כיון שאחז״ל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו׳ וא״כ להתחיל בדינו תחלה הוי בכלל ולפתוח ראשון וכמדומה לי שראיתי כן באיזה ספר שמפרש כן באמת מ״ש הש״ס לפתוח ראשון היינו לענין דין שצריך להקדים דין של כהן תחלה. ואף בלי פירוש זה נראה דמוכח להדיא מן הש״ס נדרים דס״ב. דקאמר שם שרי ליה לצורבא מרבנן לומר צורבא מרבנן אנא שרי לי תגראי ברישא שנ׳ ובני דוד כהנים היו. מה כהן נוטל חלק בראש אף ת״ח וכו׳. א״כ מוכח להדיא דלא נשמע דדין של ת״ח ראוי להקדים רק מכח דנקרא כהנים וכהן נוטל חלקו בראש א״כ מכש״כ בכהן ממש דיש חיוב להקדימו לדין של אחר. וא״כ כיון דכולם פסקו דדין של ת״ח ראוי להקדי׳ מכש״כ דין כהן כדמוכח להדיא בש״ס וצ״ע על ?כלם למה לא ביארו דכן הדין בדין של כהן וישראל שצריך להקדים דין הכהן ולדינא נראה כמ״ש. ובפרט דכן פריך שם בש״ס וכהן מנ״ל. משמע דגם בכהן חייב להשרות תגראי ברישא. ואדרבא עיקר דין ת״ח נצמח מכח דנקרא כהן כמ״ש בש״ס וצ״ע. ועי׳ מ״ש בחידושו ביו״ד ה׳ מילה לענין מילת כהן איזהו קודם. ואפשר לומר דלכך השמיטו זה משום דאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה כמ״ש המג״א באו״ח סי׳ רי״ש אך א״כ הרי גם דין ת״ח אינו נוהג בזה״ז ועדיין צ״ע:
(ג) מקדימין כו׳ – עיין בתשובת חו״י סי׳ כ״א וכ״ג שדעת השואל היה דכל הני קדימות היינו אם התובע יתום או אלמנה כו׳ אבל לא אם הם נתבעים שהקדימה אינה טובה להם והוא ז״ל השיב שזה הבל אף דלכאורה פשטיה דקרא שפטו יתום ריבו אלמנה מיירי כשהם תובעים מ״מ כל שבאו לדין ומבקשים משפט גם נתבע כתובע דמי דבכה״ג בעלמא ה״ל עינוי הדין גם לתובע ולנתבע כו׳ וע׳ בתשובת שבו״י ח״א סי׳ קמ״ד כתב בפשיטות לענין אקדומי לת״ח דוקא אם הת״ח תובע אבל אם הוא הנתבע אין להקדימו דאדרבה כל כמה דמאחרין להוציא מידו טפי עדיף ליה והביא ראיה מפרש״י פ׳ נשואין דף ק׳ ע״א בד״ה שרינא תוגרא כו׳ וגם פי׳ בזה הא דאמרי׳ בש״ס נזקקין לתובע תחלה כו׳ ע״ש אולם בספר בר״י השיג על השבו״י בזה והסכים לדברי החו״י הנזכר עש״ב וע׳ בתומים ובנה״מ מזה. וע׳ בתשובת הרב מהר״ר משה רוטנבורג חח״מ סי׳ א׳ שנסתפק אם יש להקדים דין ששני הבע״ד ת״ח לדין שאחד מבע״ד ת״ח וכ׳ דזה תליא בחקירת תשובת חו״י (הנ״ל) דאם נאמר דגם לנתבע יש מעלה א״כ בודאי דטובים השנים מן האחד אבל אי נימא דאין מעלה לנתבע כלל א״כ מה לי ב׳ או אחד כיון דהעיקר הוא התובע והביא שם קצת ראיה דקדימות אלו שייכים ג״כ בנתבע ובפרט למ״ש האו״ת דס״ל להרמב״ם טעם הקדימה לת״ח משום ביטול תורה בודאי דאין חילוק בין תובע לנתבע ע״ש וע׳ בתומים ובנה״מ. וע׳ עוד בתו״י שם דהשואל רצה לחלק דוקא אם היתום בעצמו בב״ד אז יש לו קדימה אבל לא אם היתום משלח אפוטרופס והוא ז״ל השיב שגם חילוק זה ליתא דסתם דין יתום בכל מקום מיירי באפוטרופס שטוען עבורו כו׳ ע״ש:
(ד) דין היתום כו׳ – עיין ב״י שהביא תשובת הרשב״א במי ששוכר קטן ומעכב שכירתו אם מוציאין אותו בדיינים. תשו׳ דבר ברור הוא דמוציאין אותו בדיינים שלא אמרו מפני דרכי שלום אלא במציאה מפני שאין דעת אחרת מקנה אותו כו׳ ע״ש (ע״ל סי׳ ע״ר ס״א בהגה) וכ׳ בכנה״ג הגב״י אות ב׳ דהרב״י הביא תשו׳ זו בכאן להשמיענו דלא נימא שאם בא לפני הדיין דין קטן ודין אחד של גדול שמקדימין דין הגדול לדין הקטן התובע שכירות אע״ג דהקטן בא תחלה לפי שאין בגוזל מציאתו אלא מפני דרכי שלום ואינה יוצאה בדיינים שהרי הרשב״א כ׳ שיוצא בדיינים וא״כ דין המעכב שכירתו של קטן הוי כשאר דינים ולפ״ז בגוזל מציאת חש״ו דאינו אלא מפני ד״ש מקדימין כל הדינים לפניו עכ״ל וכיוצא בזה כ׳ הב״ח הובא קצת בחידושי הגהות וכת׳ בספר קצה״ח ומזה נראה להכריע במ״ש בתשובת שבו״י ח״א סי׳ קנ״א בשנים התובעים זא״ז ואחד נתחייב שבועת התורה והשני שבועת היסת מי נשבע תחלה (ופסק שם שיטילו גורל ע״ש וע׳ לקמן סי׳ צ״ג ס״ה סק״ח) ולפ״ד הב״ח וכנה״ג נראה כיון דשבועת התורה יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע ושבועת היסת אין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו עד שישבע הרי הוא דומה למציאת חש״ו ובש״ס פ׳ שבועת הדיינים מדמה להו אהדדי וא״כ נזקקין תחלה להשביע שבועת התורה ואח״כ שבועת היסת עכ״ל ועיין בס׳ בית יהודה סי׳ זה שחולק על הקצה״ח בזה וכ׳ דלפמ״ש באו״ת סי׳ פ״ז ס״ק כ״ד בשם הרדב״ז ח״א סי׳ רי״ו דאם תפס התובע אין מוציאין מידו עד שישבע הנתבע שבועת היסת וכן בספר שער משפט הביא בשם הראב״ן שכת׳ להדיא כן א״כ בדין הנ״ל יכול זה שנתחייב שבועת התורה לומר לא אשבע עד שישבע זה שבועת היסת דמה לי אם הוא מוחזק בחפץ או בשבועה רק דהקצה״ח לשיטתו בסי׳ פ״ז שם דס״ל דלא מהני תפיסת התובע אבל דעת הראב״ן ורדב״ז אינו כן ע״ש:
(ה) ודין האלמנה כו׳ – וכתב מהרש״ל בתשו׳ סי׳ כ״ד דגם לאלמנה מחוייבים להפך בזכותה כמו לת״ח ע״ש והביאו הכנה״ג והתומים. ושם בתשו׳ מבואר דה״ה ליתומים:
(ו) קודם לדין ת״ח – עיין באה״ג אות ז׳ שכ׳ ומכ״ש שדין היתום קודם לו ובכ״מ הקשה כו׳ וע׳ בתשובת חו״י סי׳ כ״א ובס׳ בר״י אות ז׳ מ״ש בזה: ! ודין האשה קודם כו׳ – בגש״ע דהגר״ע זצ״ל נ״ב ואשה ות״ח ת״ח קודם ב״ח וכ״כ באו״ת ונה״מ ועיין כנה״ג:
כתב הרמב״ם היו לפני הדיינין דינין הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה שנאמר: שפטו יתום ריבו אלמנה ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם ודין ת״ח קודם לדין ע״ה ודין האשה קודם לאיש שבושת האשה מרובה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) וצ״ע דבעובדא דרב ענן פרק שני דייני גזירות (קה.) משמע דדין ת״ח קודם אפילו לדין יתום:
(ב) וע״ל סימן ס״ה.
(ג) וע״ל סימן ס״א בשטרות ישינים.
(ד) וכ״כ תשובת הרשב״א סימן אלף קמ״ז וכתב דכן עשה הרמב״ן ז״ל שקרע שטר פרוע בידיו וע״ש כתב מהרא״י בפסקיו סימן ר״ס האריך על אשה שתפסה ממון בעלה לאחר מותו והיתה מוחזקת בממון שלא כדין כי היו אומדנות מוכיחות שהיו פקדון ביד בעלה וגזר שלא תנשאי לאיש עד שתתברר וגזר חרם על איש הנושאה או המדבר לה שידונה קודם לזה והביא שם ראיות לדבר שיכולים לגזור בזה וע״ש.
(ב) {ב} וכן מצוה עליו להפך בזכותו בכל מה שיכול כתב ב״י דלקח זה מהא דאיתא בפרק כל כתבי (שבת קי״ט) אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לדינא לקמאי לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותיה וקשיא לי דא״כ ליכא אלא מדת חסידות ככל תיתי לי דהתם אבל מצוה לא שמענו ותו דמתי׳ רש״י לשם לא משמע אלא שאינו דוחהו מלראות בדבריו ולעיין בהם אם יש דבר לזכותו אם לאו אלא מיד רואה ומעיין אבל לא שיהפך בזכותו יותר מלאיש אחר ולפעד״נ דרבינו הוציא דין זה מדתני רב יוסף ר״פ שבועת העדות בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה יפה וכך היא גירסת הסמ״ג יפה יפה וחד יפה למשרי תגרי׳ ברישא וכדפרש״י אידך יפה להפך בזכותו מה שיכול והא דאר״נ למאי שלח לי רב יוסף עולא חברינו עמית בתורה ובמצות לחנופי ליה בתמיה הדר אמר למשרי תגריה ברישא ולא קאמר להפוכי בזכותיה כבר פי׳ התוס׳ לשם דהומ״ל להפוכי בזכותיה וכ״כ נ״י והשתא ניחא דכתב רבינו מצוה עליו להפך בזכותיה מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלמא דמצוה היא:
ומ״ש להפך בזכותו מה שיכול והוא שלא יעלה על לב להפוך בזכותו שלא כדין אלא דוקא מה שיכול הוא ע״פ הדין אלא שיתן לבו שלא יהא נעלם מעיניו זכותו וכמ״ש הרא״ש בדין זבל״א לעיל בסימן י״ג ודין זה ודאי נוהג אף בזמנינו דאין נוהגים בנו דין ת״ח מ״מ חבת התורה והמצות הוא על כל דיין להשתדל בכל צורבא מרבנן לדונו יפה ולעיין בדבריו שלא יהא נעלם מעיניו זכותו מה שהוא ע״פ הדין דלא יהא נגרע מאילו היה בוררו לדיין שצריך להפך בזכותו יותר:
ודין האלמנה קודם לדין ת״ח כ״כ הרמב״ם והסמ״ג ולא ידעתי מאין למדו להורות כך ואפשר דמדאיתא בפרק נושאין למאי דקא הדר ביה רבא דשרינן תיגריה דאיתתא ברישא אף על גב דגברא חייב במצות אפ״ה משום זילותא דאיתתא שרינן לדאיתתא ברישא והביאו הרי״ף בפרק שבועת העדות בספרים הישנים והשתא בע״כ הא דכתיב ריבו אלמנה לגופיה אצטריך לאקדומי לאלמנה דאי לא אתא קרא אלא לאקדומי יתום לאלמנה לכתוב שפטו יתום ואלמנה מדכתב קרא ריבו אלמנה אלמא דכי היכי דשפטו יתום לאקדומי יתום לאלמנה ה״נ ריבו אלמנה לאקדומיה לת״ח דאי לאקדומי לעם הארץ אפילו אינה אלמנה קודמת לאיש משום זילותא וליכא לאקשויי ומנ״ל דבאינה אלמנה ת״ח קודם ודילמא שניהם שוין ויכול הדיין להקדים את מי שירצה י״ל דריבו אלמנה הו״ל דומיא דשפטו יתום דכי היכי דשפטו יתום מקמי אלמנה ואי ליכא יתום אלמנה קודמת לכולהו אף לת״ח ה״נ ריבו אלמנה מקמי ת״ח ואי ליכא אלמנה ת״ח קודם לכולהו אפילו לאשה והכי נמי מסתברא דעשה דכבוד תורה עדיף מזילותא דאיתתא והשתא ניתא מאי דהוה קשה היאך טעה ר״פ לסלק דין יתום מקמי קרובו של ת״ת והוא דהוה ס״ל לר״נ דריבו אלמנה לא אתא אלא לומר דאלמנה קודמת לאיש ואשה שאינה אלמנה אינה קודמת לאיש אלא אדרבה איש קודם לאשה דאיש חייב במצות וכדקס״ד דרבא מעיקרא בפ׳ נושאין ולפי זה ת״ח וקריביה קודמים לכולהו אפילו ליתום אלא דאנן מדקא חזינן לרבא דקהדר ביה כדאיתא התם דאשה קודמת לאיש משום זילותא דאיתתא א״כ בע״כ ריבו אלמנה אתא לאורויי דאלמנה קודמת אפילו לת״ח וכ״ש דיתום קודם לת״ח ואצ״ל לקריביה ומש״ה אסתתם טענתיה דאידך ונענש רב ענן ויש להקשות דמלשון הרמב״ם שכתב היו לפניו דינין הרבה וכו׳ משמע שהיו לפניו בשוה אלמא דאם היה בא אחד תחלה לפניו צריך להקדימו מדכתיב כקטן כגדול תשמעון ואפילו ע״ה לת״ח וכתירוצא קמא דתוס׳ ובתחלת הסימן כתב דאפילו בא ת״ח לבסוף צריך להקדימו וכתירוצא בתרא דתוספות ואם כן דברי רבינו סותרים זו את זו תוך כדי דבור ותו איכא להקשות למה לא הביאו הרי״ף והרא״ש והסמ״ג הא דאסיקנא דקרא דכקטן כגדול לאקדומיה אתא גם הרמב״ם לא כתב להקדים הדין שבא לפניו תחלה ונ״ל דס״ל דהאי לאקדומיה ה״פ האי קרא לא איצטריך אלא היכא דבעינן לאקדומיה חד דינא מקמי אידך כגון יתום ואלמנה א״נ אלמנה ות״ח וכו׳ התם הוא דאזהר קרא שיהא חביב עליך דין של פרוטה של יתום להקדים לאלמנה שהוא דנה על ק׳ מנה אבל בשניהם שוין דשניהם יתומים ושניהם אלמנה וכו׳ אין שם דין קדימה אעפ״י שבא האחד תחלה לפני הדיין הרשות בידו להקדים ולדון את מי שירצה ולפי זה הא דכתב הרמב״ם היו לפני הדיינים דינים הרבה מיירי בין שבאו בבת אחת בין שבא האחד תחלה לעולם דין היתום קודם לאלמנה ואלמנה לת״ח ות״ח לע״ה וכו׳ והיינו כדכתב רבינו תחלה דהת״ח קודם אפילו בא לבסוף אלא מיהו רבינו תופס ג״כ פרש״י דבשוין יש להקדים הדין שבא לפניו תחלה שאין זה סותר לדברי הרמב״ם. כתב ב״י ע״ש הרשב״א בתשובה קטן שנשכר מוציאין שכירותו מיד המשכיר בדיינים דכיון דדעת אחרת מקנה לו יש לו יד ע״ש ולפעד״נ דאפילו את״ל דאין לו זכייה מדאורייתא אפילו בדעת אחרת מקנה לו אפ״ה שכר טרחו שלו היא מדאורייתא כמ״ש התוס׳ ר״פ בן סורר ומורה ולפ״ז אם הוא יתום צריך להקדים דינו ד״ת ועי׳ בדין שבועת שכיר כשהוא קטן או כשהשוכר קטן לקמן סי׳ פ״ט ס״ד וסי׳ צ״א ס״י וסי׳ צ״ו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חהכל
 
(ג) הַדַּיָּן שֶׁבָּא לְפָנָיו דִּין שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְרֻמֶּה, לֹא יֹאמַר: אֶחְתְּכֶנּוּ וְיִהְיֶה הַקּוֹלָר (פי׳ שַׁלְשֶׁלֶת הֶעָוֹן) תָּלוּי בְּצַוַּאר הָעֵדִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִדְרֹשׁ בּוֹ וְיַחֲקֹר הַרְבֵּה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁל דִּינֵי נְפָשׁוֹת. {הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אֵין דִּינוֹ כְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁאִם אָמַר בְּאֶחָד מִן הַחֲקִירוֹת: אֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁיִּתְבַּטֵּל הָעֵדוּת, אֶלָּא רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיַּחֲקֹר בְּדִין מְרֻמֶּה כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר (רִיבָ״שׁ סִימָן רס״ו).} אִם נִרְאֶה לוֹ לְפִי דַעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַמָּאוּת, אוֹ שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵי הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן, אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁבַּעַל דִּין זֶה רַמַּאי וּבַעַל עָרְמָה וְהִשִּׁיא אֶת הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים וּלְפִי תֻמָּם הֵעִידוּ, וְזֶה הַטַּעַם, אוֹ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ מִכְּלַל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים מְסֻתָּרִים וְאֵינָם רוֹצִים לְגַלּוֹתָם, כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אָסוּר לוֹ לַחְתֹּךְ אוֹתוֹ הַדִּין, אֶלָּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מִדִּין זֶה וִידוּנֶנּוּ מִי שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם בַּדָּבָר, וַהֲרֵי הַדְּבָרִים מְסוּרִים לַלֵּב. וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה הָרא״ש בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה, הָיָה כּוֹתֵב וְנוֹתֵן בְּיַד הַנִּתְבָּע שֶׁאֵין לְשׁוּם דַּיָּן לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדִין זֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ט) ט) ג״ז שם ושם בפכ״ד מברייתא מדבר שקר תרחק שבועות דף נ׳ ע״ב
(י) י) כדמשני רב פפא סנהד׳ דף ל״ב ע״ב
(יא) כ) וכתב הסמ״ע בשם מהרי״ק שורש ס״ז והביאו הב״י דגם לעדים החתומים על השטר ידרוש ויחקור אע״פ דעדים החתומי׳ על השטר כמו שנחקרה עדותן בב״ד דמי
(יב) ל) מההיא ברייתא דשבועות
(יג) מ) בתשובת הרא״ש בכלל ס״ח סי׳ ט״ו וכ׳ עוד וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו וודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר
(ט) הדיין שבא לפניו דין שיודע בו שהוא מרומה – עד״ר שם כתבתי דבהרמב״ם לא כ׳ חילוק בין דין מרומה דתובע לדין מרומה דנתבע ואדרבא משמע ומוכח מדבריו דס״ל דדין שניהם שוה ולא כמהר״ם והרא״ש שכתבו שחילק ביניהן ולא כהמחבר שכ׳ בספרו ב״י שדברי הרמב״ם והטור שוים הם וגם כאן בש״ע התחיל וכתב דברי הרמב״ם וסיים בסעיף שאח״ז כדברי הרא״ש והטור שחלקו בין תובע לנתבע וכן נראה שהי׳ דעת מור״ם מדלא כ׳ שום דבר אדברי המחבר בסעיף זה שהם כדברי הרמב״ם והנראה לע״ד מוכרח בכמה הוכחות כתבתי בדרישה ע״ש ואפשר דמור״ם ז״ל פירש דברי הרמב״ם ג״כ כמ״ש ומ״מ לדינא הניח מ״ש המחבר כאן דיש חילוק בין תובע לנתבע משום דמסברא י״ל כן עד״ד ודו״ק:
(י) ידרוש בו ויחקור – כ׳ מהרי״ק שורש ס״ז דגם לעדים החתומי׳ על השטר ידרוש ויחקור אף דעדי׳ החתומי׳ הוה כמי שנחקרה עדותן עכ״ל ד״מ:
(יא) והרי הדברי׳ מסורי׳ ללב – ברמב״ם ובטור מסיים בזה והכתוב אומר כי המשפט לאלקי׳ הוא ור״ל דברי רמאות כאלו תלוי בלבו של דיין להבינם וצריך ליתן לבו ודעתו לדבר כי המשפט לאלהי׳ הוא גם י״ל דה״ק מאחר דהדיין יכול להתנצל ולומר איני רואה בו צד רמאות לכך אמר שהדברי׳ מסורי׳ ללב ובדברי׳ המסורי׳ ללב כתיב ויראת מאלקיך וק״ל ועפ״ר:
(יב) וכשהי׳ רואה – הרא״ש באומדנא דמוכח כו׳ לפמ״ש שהרמב״ם לא ס״ל כהרא״ש והטור נראה שגם בזה המה מחולקי׳ דלהרמב״ם לא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלהרמב״ם אין הדרישה באה להיות יודע אם הוא רמאי דהא ביודע מתחלה שהוא רמאי איירי והדרישה אינו אלא לבטל הרמאות ומש״ה אף אם דיין זה אינו יכול לעמוד על הדבר בדרישה וחקירה ולבטלה מכל מקום י״ל דאחרי׳ ידרשו או יוודע יותר על פי דרישתן וחקירתן ומש״ה כתב בנוסחאות להרמב״ם וידונו מי שלבו שלם בדבר מה שאין כן הטור שנמשך אחר דברי הרא״ש וס״ל דהדריש׳ הוא להוודע אם התובע הוא רמאי וכשיוודע שהוא רמאי ס״ל דצריך לסלק מדינא בזה אין חילוק בין האי דינא לאחר ומש״ה כתב הטור וידונו מלכו של עולם. והמחבר שכתב וידונו מי שבלבו שלם בדבר וכ׳ עליו מנהג הרא״ש נראין דהן כשני דברי׳ שסותרין זה את זה ועד״ר ודו״ק:
(ג) הדיין שבא לפניו דין כו׳ – ע׳ בסמ״ע סק״ט וע׳ ב״ח.
(ד) וכשהי׳ רואה הרא״ש כו׳ – ע״ל סי׳ ס״א ס״ט ע׳ בתשובת רשד״ם סי׳ קכ״ט.
(ב) כותב – נרא׳ דהרמב״ם חולק בזה וס״ל דלא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלדידיה אין הדרישה כדי לידע שהוא רמאי דהא יודע מתחלה שהוא רמאי רק שהיא באה לבטל הרמאות מש״ה כתוב בנוסחת הרמב״ם וידונו מי שלבו שלם בדבר דאף אם דיין הזה אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר מ״מ י״ל דאחרים ידרשו ויחקרו יותר ויודע להם משא״כ הטור נמשך אחר דברי הרא״ש דס״ל דהדריש׳ היא להוודע אם התובע רמאי וכשיוודע שהוא כן ס״ל דצריך לסלק מדינו ומש״ה כתב וידונו מלכו של עולם והמחבר שכתב וידוננו מי שלבו שלם בדבר וכ׳ עליו מנהג הרא״ש נראין כשני דברים סותרין זא״ז עכ״ל הסמ״ע:
(ח) ידרוש ויחקור בו היטב וכן אם בא לפניו שטר ונראה שיש בו רמי׳ ג״כ מחויב לדרוש ולחקור אע״ג דקיי״ל עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד מ״מ בדין מרומה צריך דו״ח לברר האמת מהרי״ק וסמ״ע:
(ט) ומ״מ אין דינו כו׳ עיין לקמן סי׳ ל׳ מ״ש בזה כי שם מקומו:
(י) והרי הן דברים מסורים ללב פי׳ אם מרגיש הדיין בלבו שיש כאן צד רמי׳ לא יתנצל לומר איני מרגיש רמי׳ וחושב אני שהדברים כהוייתן כי בוחן לבבות יביאו במשפט על כל דבר נעלם שהבחין שיש בו רמיה ומ״מ למראה עינו שפט סמ״ע:
(יא) וכשהיה רואה הרא״ש כו׳ הקשה הסמ״ע הא לעיל אמר וידון אותו מי שלבו שלם ואיך כתב שאין לשום דיין להשתדל בזה והטור באמת היה גירסא שלו ידונו מלכו של עולם אבל לגירסת הש״ע קשה. ונראה לומר אם דיין מומחה ומובהק בדורו מסתלק מי הוא אשר יעיז ויאמר לבבי יותר שלם וזך לברר האמת מהשקר וערמה והוא עזות וחוצפא ויהור׳ ולכך אין רשות לדיין לדון בזה וזהו בענין הרא״ש שהיה שלם ומובהק בדורו ורב רבנן וא״כ יפה היה כותב שאין רשות לדיין לדון אבל דיין פשוט שאין מפורסם ומובהק בדורו אם מסלק עצמו ובא רעהו הגדול ממנו וחקרו היטב ואומר זך לבבי לדון בזה מה״ת לא ידון ולכך נאמר והדבר מסור ללב דהיינו מי שלבו יותר שלם יוכל לדון ותלוי בזכות הלב ובחינת השכל:
(ז) (ליקוט) הדיין כו׳ – עד מסורים ללב. כ״ז לשון הרמב״ם ומתרץ ההיא דסנה׳ ושבועות כמ״ש כאן דתחלה יחקור ואח״כ יסלק והרא״ש מחלק בין תובע לנתבע כמ״ש בס״ד וזה שהתחיל בההוא דשבועות לא יאמר כו׳ וסיים אלא ידרוש כו׳ ואח״כ אלא יסלק כו׳ אם נראה כו׳ הוא כלל ואח״כ פורט והולך. או שאין דעתו כו׳ מההיא דשבועות. ויהא קולר תלוי כו׳. או שדעתו כו׳. ההיא דסנה׳ וערש״י שם ד״ה מרומה כו׳. או שנראה לו. ההיא דג״פ דצריך לברר וער״ס ע״ה (ע״כ):
(ח) של ר״נ – שם אחד דיני כו׳:
(ט) אלא יסלק – ובזה מתרץ קו׳ תוס׳ שמקשים בשבועו׳ אהא דסנה׳ ולכך פי׳ לכתחלה יחקור ואם נראה כו׳ יסלק וכן מתרצים תוס׳ בעצמם ג״כ בסנה׳ שם:
(י) (ליקוט) וכשהיה כו׳ – בזה אף הרמב״ם מוד׳ דלא כסמ״ע (ע״כ):
(ז) ידרוש בו ויחקור. ואפי׳ שטר בעדים יחקור וידרוש העדים:
(ח) רואה הרא״ש כתב הסמ״ע דהרא״ש חולק אהרמב״ם שהוא דעת המחבר דלהמחבר כותב שידונו מי שלבו שלם בדבר ולהרא״ש כותב שאין לו לשום דיין להשתדל:
(ז) היה כותב – עבה״ט עד ומש״ה כתב וידונו מלכו של עולם כו׳ ועיין בס׳ בר״י אות ט׳ בשם גדול א׳ שכתב שמעתי פי׳ מ״ש הטור וידין אותו מלכו של עולם עפ״מ שאחז״ל כל המוסר דינו לשמים נענש תחלה וה״מ דאית ליה דיינא בארעא וכאן שאין לו דיינא בארעא יכול למסור דינו לשמים וידין אותו מלכו של עולם:
{ג} הדיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה העון תלוי על העדים אלא ידרשנו ויחקרנו היטב אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות חותך הדין ע״פ העדים אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על פי שאינו יכול לפוסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל דבריהם שיש שם דברים אחרים ואינם רוצים לגלותן כל אלו הדברים וכיוצא בהן אם באו לדיין אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו ממנו וידין אותו מי שלבו שלם בדבר והדברים מסורין ללב והכתוב אמר (דברים א) כי המשפט לאלהים הוא.
(ג) {ג} הדיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה העון תלוי על העדים וכו׳ עד והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא. כ״ז מדברי הרמב״ם בפכ״ד מהל׳ סנהדרין ובמקום מ״ש בספרי רבינו וידון אותו מלכו של עולם כתוב בדברי הרמב״ם וידון אותו מי שלבו שלם בדבר והיא הגירסא הנכונה וכתוב בספרי רבינו או שנברא לו וט״ס הוא וצריך להגיה או שנראה לו ודברים אלו וגם מ״ש וזה דוקא כשהתובע רמאי וכו׳ בריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) תנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ובגמרא דיני ממונות מי בעי דרישה וחקירה ורמינהי שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה וכו׳ אמר רב פפא כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה וכתב הרא״ש והא דאמרינן פרק שבועת העדות דדין מרומה אין לדונו כלל משום דכתיב מדבר שקר תרחק תירץ ר״מ דהיינו כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות ואין יכול הדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור הדיין יפה לבטל רמאותו עכ״ל.
וכ״כ בתשובה סוף כלל ק״ז וסיים בה אנא מה יעשו הדיינים יחקרו וידרשו בכל מיני דרישות וחקירות להוציא הדין לאמתו וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין ואם אינו רוצה להשיב ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין מה יעשה הדיין לזכותו א״א מאחר שנראה לו דין מרומה ואם יסתלק מן הדין היינו זכות כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזהר לדונו ועל זה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלתו היה הדבר מתברר ומחמת שלא יתברר הוא כובש את דבריו יעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו באומד הדעת אע״פ שאינו יכול לברר שקרו בביאור מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות אומדנא דמוכח הוא ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה כההיא דפרק חזקת (בבא בתרא נח.) דאמר רבי בנאה זילו חבוטו לקברא דאבוכון וכו׳ אלמא כל דינא דלא אפשר לנא לברורי לא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו אלא ידין לפי מה שעיניו רואות אומד דעתו בסברא מועטת שנראה לו שאותו שהיה בנו היתה יראתו תקועה בלבו וחלק כבוד לאביו ונתן לו כל הנכסים כ״ש בנדון זה שיש כמה ידים מוכיחות ור׳ בנאה למד דין זה מאב החכמים שלמה ע״ה במעשה דשתי נשים זונות (מלכים א ג׳) וכן חכמי התלמוד בכמה מקומות פסקו דבריהם באומד דעתן גבי ש״מ שכתב כל נכסיו לאחרים וכו׳ (ב״ב קו.) וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא (שם קלא) וכן במי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים (שם קלב.) וכן שטר מברחת (כתובות עט.) וכן שודא דדייני (שם נד.) והיינו טעמא דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זע״ז וכתיב אמת ומשפט שלום וכו׳ וע״י המשפט יש שלום בעולם ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם וכן מצינו שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה בפרק המפקיד (בבא מציעא מב:) גבי ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין לההוא תורא ולא הוה ליה ככי ושני ומית וכו׳ וכתב עוד שם הדיינים חקרו ודרשו להוציא הדין לאמתו והיה צריך להשיב על כל חקירות ודרישות שלהם כי היה נראה להם שהיה טוען ברמאות כיון שלא השיב להם היה להם לחייבו לאלתר כי היכי דעדים שלא השיבו על החקירות ודרישות עדותן בטלה וכיוצא בזה כתב במרדכי ריש מציעא בשם הר״מ:
כתב מהרי״ק בשורש ס״ז אם יראה לדוין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה לעדים החתומים על השטר ועיין שם:
וכתב עוד הרא״ש בכלל ס״ח סימן כ׳ אני רואה באומדנא דמוכח דהדין מרומה ושקר אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע עיין בתשובת הרא״ש שכתב רבינו בסימן ש״ה ובתשובה שכתב סימן ע״א ועיין עוד בתשובה הנזכר ראש כלל פ״ז וכתבם רבינו בסי׳ צ״א ועיין בכתבי מה״ר איסרלן סימן ר״ס ורס״א:
כתב הריב״ש בסי׳ ק״ח על אשה שטענה שלא נשאר מבעלה כלום ויש אומדנות מוכיחות שהיה לו ממון הרבה והיא לקחה אותו תאיימו עליה להפחידה בכל מיני איומים והפחדות כדי שתודה להתפשר עם היורשים אחרי שמפורסם ביניכם ההערמות והאונאות שעשתה כמו שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כד:) מר זוטרא חסידא איגניב ליה כסא דכספא מאושפיזיה וכו׳ ובאמת כי אותו הנפח שעשה לה השתי מפתחות במסתר פנים מהבעל ולקח ממנה כפולה בערכם ראוי ליענש על בלי הגיד לבעל וכן אותם שקנו סחורה ממנה בזול פחות משליש בערכם והיתה אומרת להם להעלים מבעלה גם אלה עשו איסור ואף על פי שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית:
כתב הרשב״א ח״ג סימן ע״ג שאלת ראובן ושמעון אחים ויעקב אביהם נתחייב לראובן מנה נפטר יעקב והוציא ראובן השטר הנזכר של המנה ועשה אדרכתא בנכסי שמעון מפני החוב הנזכר כיון שהוא היה יורש יעקב אביו לימים הוציא שמעון השטר חוב קרוע ואמר שגבהו ראובן כולו ממנו והביא ראיה לדבריו שראובן מכר לו חלקו מירושת אביו במנה וכן כתוב בשטר המכר והוציא שמעון שטר אחר קרוע שהחזיק לראובן עליו ק״ק ואמר שהמנה הא׳ היה מקנין חלקו הנזכר והמנה השניה מחמת החוב הנזכר שנתחייב לו יעקב אביהם עכשיו תובע שמעון מראובן מחצית המנה הנזכר לפי שהוציאו ממנו שלא כדין מפני שראובן גם כן יורש בנכסי יעקב ועליו מוטל מחצית החוב לפרוע וראובן אומר שלא נטל ממנו אלא נ׳ זוז. תשובה כל שטוען ראובן שלא קבל ממנו אלא נ׳ כדינו הרי הוא כופר בכל מה שטען שמעון והרי נשבע לו עליו שבועת היסת ככל כופר בכל ונפטר אלא שיש לב״ד לחקור היטב מפני שאע״פ שאין שטר הק״ק דבר ברור שהמנה האחד היה שלו מחמת החוב איפשר שלא רצה לקבל ממנו ראובן שמא מתחלה לא היה יודע הדין ואח״כ ידעו או שידעו וחזר בו כדי שלא יעשה רשע ליקח מה שאינו שלו מ״מ קצת אמתלא יש וב״ד יפה יוציא דבר לאמתו:
וכתב עוד ח״ג סימן ע״ד שאלתם במה שאמרתי בדין ראובן ושמעון וב״ד יפה יוציא דבר לאמתו הודיענו היאך יוציאנו לאמתו תשובה דבר זה אין בו ענין פרטי שיוכל שום חכם לומר בדבר פלוני ובדבר פלוני אלא לפי מה שהוא ענין במקומו ושעתו בחקירות הענין אם היו שם עדים איש או אפילו אשה ובאיזה ענין היה ולפי דעת הב״ד וחכמתו וחריפותו יכיר הענין מתוך הדברים וזהו שהיו בודקין ומרבים בחקירות ובבדיקות והוא רמזו במה שאמרו (שבת יוד.) דן דין אמת לאמתו ואם הוא דן דין אמת מאי לאמתו אלא שרמזו לזה שיוסיפו לדבר ולשאול ואע״פ שמן הדין היה כן וכן בתחילת הדבר אפילו כן יעיינו היטב כדי שיצא לאמתו אם יראה בעיניהם קצת רמאות והערמות בדבר בטענותיהם עכ״ל עיין בתשובת הרשב״א בסימן קמ״ט:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) הדיין שבא לפניו דין מרומה כו׳ בר״פ אד״מ תנן א׳ ד״מ ואחד ד״נ בדרישה וחקירה ובגמרא ד״מ מי בעי דרישה וחקירה ורמינהו שטר כו׳ א״ר פפא כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה וכתב הרא״ש והא דאמרינן בפ׳ שבועת העדות דדין מרומה אין לדונו כלל משום שנא׳ מדבר שקר תרחק תירץ מהר״ם היינו כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות ואין לדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו כו׳ ע״ש וגם כוונת רבינו כן הוא וכמ״ש בפרישה אבל דעת הרמב״ם אינו כן וכן מוכרח מ״ש הכ״מ שם עליו והנה אעתיק לשונם. בפ׳ כ״ד דסנהדרין כתב מניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים ת״ל מדבר שקר תרחק כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הדבר בדרישות וחקירות של ד״נ אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות כו׳ עד אסור לחתוך לו הדין אלא יסלק עצמו כו׳ עכ״ל הרמב״ם וכתב עליו הכ״מ ז״ל כיצד יעשה ידרוש כו׳ בר״פ אד״מ אסיקנא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה. אלא יסלק עצמו וכו׳ מההיא ברייתא דפ׳ שבועת העדות דמדבר שקר תרחק. ומנין לדיין שהוא יודע בדין כו׳ ברייתא בפ׳ שבועת העדות עכ״ל הכ״מ הרי לפנינו דלפי מ״ש הכ״מ בפי׳ דברי הרמב״ם אין אנו מוכרחין לחלק בין תובע לנתבע שהרי החילוק דביניהן לא כתב הרא״ש והר״מ הנ״מ אלא כדי ליישב שני הגמרות דל״ת אהדדי והכ״מ כתב דבשני הגמרות מיירי בתובע מרומה דמתחילה ידרשנו כההיא דפ״א ד״מ ואח״כ יסלק ממנו כההיא דפ׳ שבועת העדות ומש״ה לא כתב ברמב״ם שום חילוק בין תובע לנתבע וז״א להרא״ש והר״מ וכמ״ש לעיל אלא ס״ל דהגמ׳ דפ׳ שבועת העדות לחוד מיירי בתובע ומש״ה קאמר שאסור לדונו אם הוא מרומה וההיא דפ׳ א׳ ד״מ מיירי בנתבע על אותו הרמאי קאמר דלא יסלק דינו אלא ידרשנו ויחקרנו ולא יזוז משם עד שיגמור דינו דהיינו לחייבו בדין או ע״פ אומד הדעת ורבינו נמשך אחר ל׳ הרא״ש ומ״מ כתב דאפי׳ בתובע שהוא רמאי בעינן לדרשו ולחקרו תחילה להוודע אם הוא מרומה או לא דסברא הוא כן דאיך ידחנו ויהא נספה בלא משפט קודם שיתברר שהוא ודאי רמאי ומ״מ לא כ״ר שידרשנו ויחקרנו בדרישה וחקירה של ד״נ משום דס״ל דבתובע דיש תקנה לסלק רמאותו במאי שיראה התובע דמסתלק הדיין מדינו א״צ דרישה וחקירה כולי האי ומה״ט נמי כ״ר שידרשנו אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות הרי שכתב שלכך ידרשנו כדי שיודע שמא אינו רמאי אבל הרמב״ם לא כתב האי ואם יודע שאינו רמאי וכתב שידרשנו בחקירות ודרישות של ד״נ ה״ט משום דלהרמב״ם לא באו אלו חקירות כדי להוודע אם הוא רמאי דאיירי בידוע שהוא רמאי אלא באו כדי לפטור הנתבע או לחייבי ע״י ומש״ה קאמר כיצד יעשה כו׳ וקאמר ידרשנו ויחקרנו היטב בדרישה דד״נ אולי יוכלו לברר ולעמוד על רמאותו ואז יהא פטור הנתבע או יתחייב בדין ואם לא נוכל לברר הרמאות ועכ״פ הדיין רואה שהוא דין מרומה אז יסלק נפשו ממנו ולא יתן לו פסק וידוננו מי שלבו שלם בדבר ר״ל אולי דיין אחר יוכל לבררו יותר מזה ולא ס״ל להרמב״ם שיסלק ממנו ולפטור הנתבע או ליתן כתב לידו שלא יתעסק בדין זה שום אדם כמו שהיה נוהג הרא״ש ע״פ סברתו וביאורו להגמרא הנ״ל ומה״נ כ״ר וידוננו מלכו של עולם ולא שום דידן וה״ט כיון דלהרא״ש ורבינו הדרישה לא באה אלא להודיע אם הוא רמאי ושוב שורת הדין נותן שנסלקו מדינו ומאחר שנתוודע לדיין זה שהוא רמאי למה יכניס ראשו בו דיין אחר והשתא א״ש שלא כ״ר דין זה בשם הרמב״ם או הול״ל ל׳ הרמב״ם כדרכו וכמו שכ״ר בדין שאחר זה מיד בשם הרמב״ם ודין זה ודין שאחר זה שניהם כתבם הרמב״ם שם בפרק א׳ ובפרק כ״ד ע״ש. כנ״ל ולא כבית יוסף שכתב שדברים הללו שכ״ר הם כדברי הרמב״ם ע״ש. ואעידה לי ארבע עדים נאמנים והם ד׳ דברים ששינה בהם רבינו מל׳ הרמב״ם הא׳. הרמב״ם התחיל וכתב הדיין שבא לכניו דין שיודע שהוא מרומה ורבינו לא כתב יודע. הב׳ שהרמב״ם כתב שידרשנו בדרישות וחקירות של ד״נ ורבינו לא כתבו. הג׳ שרבינו כתב שידרוש ויראה אם לפי דעתו אין בו רמאות והרמב״ם לא כתבו. הד׳ שהרמב״ם כתב שידונו מי שלבו שלם בדבר ורבינו כתב שידוננו מלכו של עולם. כל אלו השינויים מודים למ״ש שאין דעת רבינו כדעת הרמב״ם וגם בכ״מ הנ״ל מוכח כדברי
(ג) הדיין שבא לפניו כו׳ עד כי המשפט לאלקים הוא מקור דין מרומה הוא בשבועות דף ל״א ובסנהדרין דף ל״ב ושם כתב הרא״ש דבנתבע צריך לדון דין מרומה ובתובע יסתלק ולא ישמע ממנו דברי רמאותו ומיהו היינו דוקא כשהוא ודאי רמאי אבל אין לדחותו ולומר רמאי אתה עד שיתברר זה לדיין וע״ז כ״ר כאן שהדיין שבא לפניו דין מרומה ר״ל שנראה להן בתחילת המחשבה שהוא מרומה שהרי סיים וכתב ידרשנו ויחקרנו היטב אם נראה שאין בו רמאות כו׳ וזהו דלא כמ״ש הב״י שדברי רבינו הם כדברי הרמב״ם כי להרמב״ם היה לפניו דרך אחרת וכתבתיו בדרישה ע״ש ודו״ק:
וידון אותו מלכו של עולם מ״ו ר״ש ז״ל כתב דגירסא זו היא הנכונה בדברי רבי׳ אבל הב״י כתב שדברי רבינו כדברי הרמב״ם ושהגירסא הנכונה בדברי הרמב״ם הוא וידון אותו מי שלבו שלם בדבר וגי׳ מ״ו נראה עיקר בדברי רבינו שהרי הרא״ש בתשובה כתב (והביאו רבי׳ בסי׳ ס״א י״ז ע״ש) שהיה נוהג כשהיה רואה בדין באומדנא דמוכח שהדין הוא מרומה היה כותב ונותן ביד הנתבע שלא ישתדל שום דיין בדין זה ולמה כתב כאן רבינו שידון אותו מי שלבו שלם בדבר שלא כמנהג הרא״ש אביו אלא ודאי הגירסא הוא וידונו מלכו של עולם. ור״ל ולא שאר דיינים. וסברא [הוא] דמאחר שהדיין הזה דרש וחקר ועמד על רמאותו איך ידוננו דיין אחר שמא דיין אחר לא יעמוד על רמאותו ויוציא ממון שלא כדין. והב״י שכתב שגירסת מי שלבו שלם בדבר הוא עיקר. כ״כ לפי שיטתו שס״ל דדברי רבינו הם כדברי הרמב״ם וז״א כמ״ש בדרישה ע״ש ודו״ק:
והדברים מסורים ללב כו׳ י״מ דר״ל דדברי הטענות והעדיות מסורים ללבו של דיין לעמוד על בוריין ולידע ולבחון אם יש בו צד רמאות. והכתוב אומר כי המשפט לאלקים הוא לכך צריך לדקדק היטב אם יראה שיש רמאות יסלק עצמו. והיותר נראה בעיני דר״ל שמפני שיכול הדיין להתנצל ולומר לא היה נ״ל בו צד רמאות לכן אמר והדברים מסורים ללב ובדבר המסור ללב כתיב ויראת מאלקיך אני ה׳ אף כאן הכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא:
כ״ש שישתדל בו לבטל דברי הרמאי כדי שלא ישתכר הרמאי ברמאותיו ואם נראה לו שהוא חייב יחייבנו באומדנא דמוכח אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו כ״כ הרא״ש בתשובותיו סוף כלל ק״ז ול׳ כ״ש שכתב כלומר כיון דאפילו במשפט בעלמא צריכין הדיינים לישב ולעשות דין אע״פ שאין לפניהן צד רמאות על הנתבי... כ״ש בזה דמחוייב הדיין להשתדל ולבטל רמאותו משא״כ כשהתובע רמאי דהסילוק מהמשפט הוא ביטול רמאותו:
(ג) {ג} הדיין שבא לפניו וכו׳ כל זה מדברי הרמב״ם פכ״ד מה״ס ונראה מדבריו שבא ליישב מה שהקשו התוס׳ בפ״א ד״מ לשם קאמר דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה ובפרק שבועת העדות קאמר דאין לדונו כלל שנאמר מדבר שקר תרחק ומתרץ דה״פ אסור לחתוך אותו הדין אא״כ דורשו וחוקרו תחלה הרבה וכו׳ אבל אם אחר כל החקירות יהא לבו נוקפו אז יסלק עצמו מן הדין ואין לחתכו וכו׳ אבל התוס׳ חילקו בין ספק לודאי וכן פי׳ באגודה בשם ר״י וכן פי׳ בנימוקי יוסף דבודאי שהוא דין מרומה אין לדונו כלל אבל אם אינו ודאי אלא שמבינים טענות רמאות בדבריו אי נמי מכירין בתובע זה שהוא רמאי אבל אינם יודעים בדין זה שהוא בודאי מרומה ידון אותו אלא שידרוש ויחקור ולהוציא מפי׳ זה כתב הרמב״ם הדיין שבא לפניו דין שיודע בו שהוא מרומה וכו׳ אלמא דאפילו בודאי דין מרומה חייב ליזקק לו ולדרוש ולחקור מיהו אפשר דמ״ש הרמב״ם בסוף דבריו דאם אחר כל החקירות יהיה לבו נוקפו וכו׳ אינו מדבר אלא כשהתובע הוא טוען ברמאות אבל בנתבע מודה הרמב״ם לחלוקו של מהר״ם והרא״ש דצריך הדיין לחקור ולדרוש ולחתוך הדין ע״פ אומדנא דמוכח ולפי זה ניחא דרבינו כתב כלשון הרמב״ם בסתם ופירשה ואמר בד״א כשהתובע רמאי וכו׳ דשמעת מינה דהרמב״ם אינו מדבר אלא בתובע שהוא רמאי:
ומ״ש וידון אותו מי שלבו שלם בדבר והדברים מסורים ללב והכתוב אמר כי המשפט לאלהים הוא כלומר אין לפגוע בכבוד אחד מהדיינים לא בראשון שנסתלק מן הדין ולא בשני שרוצה לדונו כי דברים אלו מסורים ללב כי יש מי שלבו נוקפו ויש מי שלבו שלם בדבר והדיין יודע מה הוא עושה כי לא לאדם הוא שופט כי אם לאלהים ויודע את מי הא דן ולפני מי הוא דן וכו׳ כדלעיל בסימן ח׳ ולכן אין להרהר אחר הדיין בדבר זה כלל אבל רבינו שינה בכמה דברים הא׳ שכתב הדיין שבא לפניו דין מרומה וכו׳ ולא כתב שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה וכו׳ הב׳ שכתב וידון אותו מלכו של עולם נראה שדעתו כיון שלבו נוקפו שיש בו רמאות לא ידון אותו שום דיין לא הוא ולא דיין אחר אלא ידון אותו מלכו של עולם וכדכתב הרא״ש בתשובה אם אני רואה באומדנא דמוכח דהדין מרומה ושקר אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע ומביאו ב״י וכבר אפשר לחלק ולומר דלא קאמר הרמב״ם שידון אותו מי שלבו שלם בדבר אלא היכא דלב דיין זה נוקפו אבל ליכא אומדנא דמוכח אבל בדאיכא אומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר מודה הרמב״ם שלא ידון אותו שום דיין מישראל ולפי זה אין כאן מחלוקת בין הרמב״ם להרא״ש ורבי׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ד) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהַתּוֹבֵעַ רַמַּאי. אֲבָל כְּשֶׁהַנִּתְבָּע רַמַּאי, אֵין הַדַּיָּן יָכוֹל לְהִסְתַּלֵּק, שֶׁלֹּא יִשְׂתַּכֵּר הָרַמַּאי בְּרַמָּאוּתוֹ, אֶלָּא יִדְרֹשׁ וְיַחֲקֹר יָפֶה לְבַטֵּל רַמָּאוּתוֹ; וְאִם נִרְאֶה לוֹ בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהוּא חַיָּב, יְחַיְּבֶנּוּ, אִם הוּא דַיָּן מֻמְחֶה וְיָחִיד בְּדוֹרוֹ. {הַגָּה: וּבְדֶרֶךְ זֶה יוּכַל הַדַּיָּן לוֹמַר לְהַנִּתְבָּע גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ זְמַן עַד שֶׁיַּעֲמִיד עַרְבוּת, כִּי אֵין לַדַּיָּן בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים רַק מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ י״ד). וְיָכוֹל אֲפִלּוּ לְהַשְׁבִּיעַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה מִצַּד הַדִּין, אִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לְבָרֵר הָאֱמֶת (שָׁם שֹׁרֶשׁ קפ״ז [קפ״ו]).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יד) נ) כ״כ הרא״ש בפסקיו אהא דמשני רב פפא כאן בדין מרומה וכו׳ סנה׳ ד׳ ל״ב ע״ב וכ״כ הטור
(טו) ס) הרא״ש בתשובה סוף כלל ק״ז מהא דא״ר בנאה זולו חביטו לקבר׳ דאבוכון ב״ב דף נח ע״א
(יג) באומדנא דמוכח כו׳ – וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר כן כתב הרא״ש שם בתשו׳ ד״מ ב׳:
(ה) באומדנא דמוכח – (הגה וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתבר׳ שהוא שקר כ״כ הרא״ש בתשובה הביאו סמ״ע ס״ק י״ג).
(יב) אבל כשהנתבע רמאי. דין זה כת׳ הר״ם והרא״ש לתרץ קושיא התו׳ דבפד״מ אמרינן דבדין מרומה צריך דו״ח ואילו במס׳ שבועות אמרי׳ מדבר שקר תרחק היינו דין מרומה ותי׳ לחלק בין תובע לנתבע דאם יסלק הדיין בדין מרומה של הנתבע יהיה חוטא נשכר. ואילו מדברי הרמב״ם נר׳ דס״ל תי׳ אחר דלכתחילה צריך דו״ח לברר הדבר ואם אחרי החקירה ודרישה נתברר לו שהדין מרומה יסלק עצמו. וא״כ המחבר בסעיף ג׳ העתיק לשון הרמב״ם לא היה לו להעתיק בסעיף ד׳ דינו של הר״ם והרא״ש ואפשר דס״ל למחבר דשניהם אמת בסברא אף שאין לדין אחד מהם ראיה מקושיא הנ״ל מ״מ שניהם מסתברי בסברא סמ״ע:
(יג) באומדנא דמוכח כו׳ וכן אם אין הנתבע רוצה להשיב לדיין על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר כ״כ הרא״ש בתשובה הביאו סמ״ע וש״ך:
(יא) בד״א – כ״כ הרא״ש לתרץ קו׳ תוס׳ הנ״ל:
(יב) (ליקוט) ואם נראה כו׳ – כמ״ש בפ׳ האשה שנפלו מורה הוראה אני כו׳ וכפי׳ תוס׳ שם דאפי׳ לא אמרה אלא גילוי מילתא בעלמא מהא דב״ב ע״ש וממעשה הזונות לפני שלמה ועבה״ג (ע״כ):
(ליקוט): ואם נראה כו׳ – כמ״ש היא אמו ותמרו מכות כג ב׳ שלמה נמי כו׳ וכן דין מברחת בר״פ החשה שנפלו ובפ׳ מי שמת וכמה דינים הכל באומדנא (ע״כ):
(יג) (ליקוט) ובדרך זה כו׳ – ויכול כו׳. כמ״ש תוס׳ בשבת י״א דין אמת לאמיתו לאפוקי דין מרומה שלל ידון לאמיתו וכן בס״ג וכשהי׳ כו׳ אלא דשם בתובע וכאן בנתבע (ע״כ):
(ט) באומדנא דמוכח וכן אם אין הנתבע רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא וחשוב כאלו נתברר השקר סמ״ע:
(ח) ויכול אפילו להשביע – עיין בתשובת עבוה״ג סי׳ צ״א שכתב דיש לפקפק על דין זה כי במהרי״ק שם משמע דדוקא משום שהדיין ההוא נבחר לפסוק הן דין הן פשרה אפילו כנגד הדין כו׳ עיין שם:
וזה דוקא כשהתובע רמאי אבל אם הנתבע רמאי כ״ש שישתדל בו לבטל דברי הרמאי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) יֵשׁ לַדַּיָּן לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת עַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לָהֶם שֶׁהֵם אֱמֶת, וְהַדָּבָר חָזָק בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וּמִשֶּׁרַבּוּ בָּתֵּי דִינִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וּבַעֲלֵי בִינָה, הִסְכִּימוּ שֶׁלֹּא יְהַפְּכוּ שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְרוּרָה, וְלֹא יִפְגְּמוּ שְׁטָר וְיַפְסִידוּ חֶזְקָתוֹ עַל פִּי עֵדוּת אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵיהֶם, וְכֵן אֵין מוֹצִיאִים מֵהַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, לֹא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְלֹא בְּאֻמְדַּן הַמֵּת אוֹ הַטּוֹעֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הֵעִיד אָדָם נֶאֱמָן בְּדָבָר מִכָּל הַדְּבָרִים וְנָטְתָה דַעַת הַדַּיָּן שֶׁאֱמֶת הוּא אוֹמֵר, מַמְתִּין בַּדִּין וְאֵינוֹ דוֹחֶה עֵדוּתוֹ, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִם בַּעֲלֵי דִינִים עַד שֶׁיּוֹדוּ לְדִבְרֵי הָעֵד, וְדוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר; אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה; אוֹ יִסְתַּלֵּק מִן הַדִּין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. {הַגָּה: וְאִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁאֶחָד גּוֹזֵל חֲבֵרוֹ וְלֹא יוּכְלוּ לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בַּדִּין, יְכוֹלִין לִגְזֹר עַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ עִמּוֹ, וְאִם הִיא אִשָּׁה שֶׁלֹּא תִנָּשֵׂא לְאִישׁ וְלֹא יַעַסְקוּ בְּשִׁדּוּכֶיהָ, עַד שֶׁתּוֹצִיא מִיָּדָהּ שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהּ (פִּסְקֵי מהרא״י סִימָן ר״ס). (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שנ״ח סָעִיף ה׳.)}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(טז) ע) טור בשם הרמב״ם ריש פכ״ד מעובדא דההיא אתת׳ דמחייב׳ שבועה וכו׳ ומההי׳ גברא דאפקי׳ וכו׳ כתובות דף פ״ה ע״א וע״ב
(יז) פ) שם דין ב׳ וכ״כ הרי״ף שם בכתובות
(יח) צ) וכ׳ הסמ״ע בשם מהרי״ק שורש ק״ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע״פ האמת שנתאמת לו ולא ע״פ הטענות אם הם מכחישות את האמת והביאו הב״י מס״א וכ״כ הרשב״א בתשו׳ אלף קמ״ז
(יט) ק) ונתבאר בסי׳ רצ״ו וע״ש
(כ) אם אחד מבעלי דינים מגזים לחבירו ואומר כך וכך תחייב לי בדין אם אין הדין כן צריך הדיין לומר שקר אתה דובר ממימר׳ דרב מניומי וכו׳ כמ״ש התוס׳ שם בשם ר״ת כתובות ד׳ ס״ט ע״א מס״ג
(יד) יש לדיין לדון כו׳ – ע׳ בהרמב״ם ובטור שם מבוארי׳ יותר פרטי הענינים:
(טו) ומשרבו בתי דיני׳ כו׳ – וכ׳ מהרי״ק שורש ק״ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע״פ האמת שנתאמת לו ולא ע״פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ״כ רשב״א בתשו׳ סי׳ אלף קמ״ו דמ״ד:
(טז) וכן אין מוציאין מן היתומי׳ כו׳ – גם זה מבואר ברמב״ם ובא לאפוקי ממה שנהגו בימיה׳ שאם בא א׳ וטוען יש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימני׳ ולא הי׳ הטוען רגיל ליכנס בבית זה האיש שמת אם יודע הדיין שזה האיש שמת אינו אמור להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה חפץ של המת מוציאין אותו מן היורשי׳ ונותנין אותו לזה האיש האמוד שנותן בו סימני׳ ודע דהרי״ף והרא״ש השמיטו ולא כתבו זה שאין מוציאין מן היתומי׳ בזמן הזה וגם הטור כ׳ סתמא האי דינא דמוציאין מן היורשי׳ לקמן בס״ס רצ״ז ומשמע דאפי׳ בזמן הזה יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשי׳ טועני׳ ברי שהוא של אביהן ולא הי׳ פקדון בידו מש״ה מוציאין גם בזמן הזה וכ״כ בשמם הב״י וכאן בש״ע סתם כהרמב״ם ומהתימה על מור״ם שלא הזכיר סברתם:
(ו) ומשרבו הבתי דיני׳ כו׳ – (הגה וכתב מהרי״ק שורש ק״ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע״פ האמת שנתאמת לו ולא ע״פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ״כ רשב״א בתשובה עכ״ל סמ״ע) ע׳ בתשובת ר׳ משה אלשיך סי׳ ח׳ ובתשובת ר״מ אלשקר סי׳ קי״ט.
(ג) מהיתומים – לאפוקי ממה שנהגו בימיהם שאם בא אחד וטען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימנים ולא הי׳ הטוען רגיל לכנוס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה האיש שמת אינו אמוד להיות לו חפץ זה מוציאין אותו מהיורשים ונותנין אותו לזה האיש שנתן סימנים ודע דהרי״ף והרא״ש השמיטו זה וגם הטור כתב סתמא דמוציאין מהיורשים ומשמע דאפילו בזה״ז יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשים טוענין ברי שהוא של אביהן מש״ה מוציאין גם בזה״ז ותימא על מור״ם שלא הזכיר סברתם. סמ״ע ועיין בתשובת ר״מ אלשיך ס״מ ובתשובת ר״מ אלשקר סימן קי״ט:
(יד) ומשרבו בתי דינים כו׳ אבל מ״מ יש לדון ע״פ האמת שנתאמת לו ולא עפ״י הטענות המכחישות האמת מהרי״ק והביאו הסמ״ע:
(טו) וכן אין מוציאין מן היתומים הוא הדין הנאמר לקמן בסי׳ רצ״ו דמי שמת ונמצא בעזבונו כלי כסף דלא אמיד בי׳ ובא א׳ וטען שהפקידו בידו ונתן סימנים והוא לא רגיל בבית זה שמת עד דנימא דראה בהכלי הסימן מחזירין למפקיד עפ״י אומדנא זהו מדינא דגמ׳ אבל עכשיו שנתמעטו הלבבות אין מחזירין בזה. וכתב הסמ״ע הואיל והרי״ף והרא״ש הם העתיקו הך דינא דלעיל ש״מ דקאי להלכתא אף בזמן הזה. ולכך תמה על רמ״א שהשמיט דעתם ולא כתב וי״א. ונ״ל דס״ל לרמ״א דלכך הביאו הרא״ש ויתר פוסקים שהיו אחרי הרמב״ם לא שיחלקו אהרמב״ם בזה מה שהעיד שהיה בזה הסכמת חכמי דור ותקון לצורך שעה רק אף לרמב״ם אי עשה הדיין כן והוציא מיד יתומים אין כאן טעות לא בדבר משנה ולא בשיקול הדעת וקם דינא ופטור הדיין כי כתורה עשה כפי הנאמר בגמרא אף שהסכימו שלא לעשות. ולכך הביאו הרא״ש כי על כל פנים נ״מ לדינא אף בזה״ז. ובהכי ניחא דפסק הרמב״ם גופי׳ בפ״י מהלכות נחלאות דאין להלוות מעות יתומים על כלי שיש בו סימן דלמא שכיב הלוה והוא לא אמיד ויבא אחר ויטלנו בסימן ולא כתב דבזה״ז יש להלוות דהא עכשיו אין דנין דין זה ואין נותנים לזה דנתן סימן באומד (ועיין לקמן ס״ס רצ״ו) ולפמ״ש ניחא דכיון דאי עשה הדיין כן והוציא מה שעשה עשה אין לנו לסמוך בשל יתומים על זה וחוששין לכך כי לכל החששות חוששין בשל יתומים וא״ש:
(טז) שאחד גוזל חבירו ולא יכול להוציאו ממנו בדין כו׳ פי׳ דשורת הדין לשלם רק לרב אלמותו א״א להוציא או שעושה דחיות מבלי לירדן לדון עם שכנגדו ואם תנשא לאחר יהיה אחר כך קשה להוציא כמו שהיה עובדא בתשובת פסקי מהראי׳ סי׳ ר״ס ורס״א ע״ש. וע״ז עבדינן לכך אבל אם א״א להוציא מחמת שאין ביד ב״ד לברר כי אין לנו כח לפסוק אומדנא וכמ״ש הרמב״ם פשיטא דאין לו לעשות כזה למחות מבלי להנשא וכל כיוצא בזה דאין לך כפייה גדולה מזה וא״כ היינו שב״ד מוציאים באומדנ׳ וכמ״ש הרא״ש גבי דיני קנסו׳ דלא משמתינן בזה״ז דהיינו מוציאים בדין ומכ״ש באופן זה דהוא יותר חמור משמתא:
(יד) שלא יהפכו – כתובות שם:
(טו) ולא יפגמו – שם מרענא כו׳ וכפי׳ רב אלפ״ס שם להזקיקו שבועה וכ׳ שם דצ״ל דקרוב הוה וז״ש ע״פ עדות אשה. שם בעובדא דרבא. או קרוב. כנ״ל:
(טז) אע״פ שדעתו – שם דקים לי כו׳:
(יז) וכן אין – שם ב׳ ההוא גברא דאפקידו כו׳ ועסי׳ רצ״ז בסופו:
(יח) לא בדעת הדיין – שם א׳ וכ״כ הרי״ף בפי׳ ב׳ א״נ לשודא דדייני כו׳:
(ליקוט) ולא בדעת – היינו מ״ש בסי׳ ר״מ ס״ג בהגה וכשיטתו שפי׳ שודא דדיינא כפרש״י כמ״ש בסי׳ רי״ט ובסי׳ ר״מ וסי׳ רנ״ג וש״מ וז״ש בדעת הדיין ול״ק ברצון הדיין (ע״כ):
(יט) ולא באומדן – שם ב׳ דלא אמיד:
(כ) או הטוען – שם דיהיב סימנא:
(כא) ואעפ״כ – שם ברי״ף:
(כב) ממתין בדין כו׳ – כנ״ל בס״ג בדין מרומה:
(כג) ודורש וחוקר – כנ״ל מהא דסנה׳:
(כד) או יעשו פשרה – כמש״ל בסי׳ י״ב ס״ה שאינו רשאי להוציא כו׳ וזהו לשיטת התוס׳ דב״מ מ״ב ב׳ אבל לדעת רש״י יעשה אף בעצמו כעין פשרה כנ״ל:
(כה) או יסתלק – מהא דשבועות כנ״ל וכמש״ל אם נראה לו כו׳:
(ב) [ש״ך אות ו] בת׳ ר״מ אלשקר סי׳ קי״ט. נ״ב קט״ז ובתשובת רשד״ם חח״מ סימן ס״ו ש״ד של״ו ש״מ וכתב מהרי״ק שורש קכ״ט וכתב בעי׳ חיים לכנה״ג חח״מ ח״א סימן י׳:
(ב) יש לדיין לדון וכו׳ – לשון הרמב״ם הביאו הטור יש לדיין לדון בד״מ ע״פ הדברים שבדעתו וכו׳ א״כ למה הצריכה התורה שנים עדים שבזמן שבאר העדים לפני הדיין ידון על פיהם אע״פ שאינו יודע אם העידו אמת או שקר וכו׳. ולכאורה תימא דהא אפי׳ ראה כשנעשה עד אינו נעשה דיין ואין לך אומדנא דמוכח גדול מזה שהוא בעצמו ראה המעשה ואפ״ה אסור לו לדון ונראה דלא מהני אומדנא רק לענין אורועי שטרא. תדע דאמרי׳ בכתובות פ׳ הכותב. קרענא ס״ד אלא מרענ׳ או לענין מיפך שבועה אבל לענין להוציא ממון אין שום הוה אמינ׳ כדאמרינן שם קרענ׳ ס״ד. והא דמהני אומדנא להוציא מיתומים. נראה דוקא אומדנא שהוא אומדנא לכל העולם כגון ידענא ביה בחסא דלא אמיד דכשם שידוע לו כך ידוע לכל העולם ובדבר שהוא אומד של כל העולם אין זה בגדר עדות כמ״ש התוס׳ ביבמות ר״פ האשה רבה אבל בדבר שהוא רק ידוע להדיין פסלו רחמנא בגזירת הכתוב כנ״ל:
(י) ומשרבו ב״ד ומ״מ יש לדון עפ״י האמת שנתאמת לו ולא עפ״י הטענות המכחישות האמת:
(יא) אין מוציאין מהיתומים. הוא הדין המבואר לקמן בסי׳ רצ״ו וכ׳ הסמ״ע דהרי״ף והרא״ש שהעתיקו הך דינא דסי׳ רצ״ו ש״מ דקאי אף בזמה״ז והתימא שלא הביא הרמ״א דעתם:
(ט) ומשרבו בתי דינים – עיין בתשובת שבו״י ח״ג סי׳ קמ״ב שכתב על נדון דידיה וז״ל אע״ג דמבואר בש״ע סימן ט״ו והוא מרמב״ם פכ״ד מה״ס ומשרבו בתי דינים כו׳ הסכימו כו׳ מ״מ האריך בתשו׳ מהר״ם אלשיך סי׳ מ׳ והוציא כן מתשובת הרא״ש ומהרי״ק ושאר פוסקים דהיכא דאיכ׳ אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים מותר לדון ע״פ האומד אף בזה״ז וכ״כ בתשובת עבוה״ג סי׳ צ״א (יובא לקמן סי׳ צ״ב סי״א ס״ק י״א) ונ״ל דגם רמ״א אף שסותם בסי׳ ט״ו כדעת הרמב״ם מ״מ בס״ס ל״ט כתב בהגה מי שבא להפקיע תק״ח בערמה ותחבולות וכ״ש לגזול של חבירו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע״פ שאין כאן ראיה רק אומדנות מוכיחות היטב ע״כ ואדרבה נ״ל דעכשיו יותר יש לדון על פי האומד והיושר דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דמידע דין תורה כו׳ רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמצי כח ולדון דין אמת ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע״פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על שכנגדו כו׳ רק שיהא כוונתו לשם שמים עכ״ל:
(י) וכן אין מוציאין – מ״ש באה״ג כאן אות ק׳ אם א׳ מבעלי דינים מגזם לחבירו כו׳ כ״כ בהדיא בש״ע לקמן סי׳ י״ז סי״ב וע״ש:
{ד} כתב הרמב״ם יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה בהן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין ראיה ברורה ואין צ״ל אם הוא יודע בודאי שהוא כן שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב״ד ואמר לדיין אדם נאמן אצלו ושדעתו סומכת עליו שזה האיש חשוד על השבועה יהפוך השבועה על שכנגדו ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה ואפילו אשה או קרוב ואצ״ל אם יודע הדיין בעצמו שהוא חשוד וכן אם יצא שטר לפניו וא״ל אדם שהוא סומך עליו אפילו אשה או קרוב שהוא פרוע אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו כדברי האחד או ישליך שטרו לפניו ולא ידון בו כלל כפי מה שיראה וכן מי שטוען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונותן בו סימן מובהק ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמוד להיות לו חפץ כזה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד שנותן בו סימן וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין א״כ למה הצריכה התורה ב׳ עדים שבזמן שבאו העדים לפני הדיין ידון על פיהם אף על פי שאינו יודע אם העידו אמת או שקר כל אלו הדברים מעיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינם הגונים במעשיהם ואם הם הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה גמורה ולא יפגמו שטר ולא יפסידו חזקתן בעדות אשה או קרוב או פסול וכן בשאר הדינין לא ידון הדיין בסמיכת דעתו שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבו מאמין לדבר זה ודעתי נסמכת עליו אעפ״כ אם העיד אדם נאמן באחד מכל הדברים ונוטה דעת הדיין שאמת הוא ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשה פשרה או יסתלק מן הדין ע״כ וכן הביא א״א הרא״ש ז״ל דברי גאון על ההיא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה והאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואפילו הכי באדם כשר מחמיצין הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו.
(ד) {ד} כתב הרמב״ם יש לדיין לדון בדיני ממונות ע״פ הדברים שדעתו בהן שהן אמת וכו׳ עד או יסתלק מן הדין הכל פרק כ״ד מהלכות סנהדרין ויש חסרון לשון בדברים אלו שאצל מ״ש ודעתו נסמכת עליו כתוב בדברי הרמב״ם וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן דעת המת או הטוען דינים הללו מבוארים בפרק הכותב (כתובות פה.) דגרסינן התם ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועתא [ה ו ז] אפכה רבא לשבועה אשכנגדה זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנה אייתי ההוא שטרא גביה א״ר פפא ידענא ביה דשטרא פרוע הוא א״ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר א״ל לא אע״ג דאיכא מר ע״א לאו כלום הוא א״ל רב אדא בר מתנה ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא בת רב חסדא קי״ל בגוה מר לא קי״ל בגויה אמר רב פפא השתא דאמר מר קי״ל בגויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקי״ל בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד אלא מרענא שטרא אפומיה ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מיאשא בר בריה דריב״ל שכיב רבי מיאשא ולא פקיד אתו לקמיה דר׳ אמי א״ל חדא דידענא ברבי מיאשא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא הוה רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימור איניש אחרינא אפקיד ואיהו מחזא חזא ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דרב נחמן דן להו פהאי דינא דר׳ אמי ותו ההוא גברא דאפקיד מטכסא בי רב דימי אחוה דרבן ספרא שכיב רב דימי ולא פקיד אתו לקמיה דר׳ אבא ודן להו כר׳ אמי ורב נחמן וכ׳ הרי״ף למימרא דהלכה רווחת ולית בה פלוגתא ואהא דאמרינן אפכה רבא אשכנגדה ואהא דאמר רב פפא כגון אבא מר ברי דקי״ל בגויה מרענא שטרי אפומיה כתב הרי״ף חזינן לגאון דקאמר דהאידנא לא איפשר לדיין למימר קי״ל בגויה דלא בריר לן קי״ל בגויה היכי הוא. הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואעפ״כ בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו וגם הרא״ש כתב כן וכתבו רבינו בסמוך ומ״מ איכא למידק דמשמע דלא אמר הכי גאון אלא לענין לאורועי שטרא או לאפוכי שבועתא אבל לענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען מש״מ דבהא לא איירי גאון וכן משמע בהדיא ממה שכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל על הנהו עובדי למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ולא כתבו על זה שום דבר משמע דעוד היום דינא הוי הכי ואיפשר שמטעם זה השמיט רבינו מדברי הרמב״ם הא דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה. והרמב״ם שכתב דהאידנא אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה משמע דס״ל ז״ל שכיון שטעמו של גאון משום דהאידנא לא בריר לן קי״ל בגויה היכי הוא דהיינו לומר שראו ב״ד שאינם הגונים במעשיהם ואם הם הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי מההיא טעמא אית לן למימר דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן דעת המת או הטוען ואע״פ שבפ״ו מה׳ שאלה פסק שמי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת וכיוצא בזה כתב בפי״א מה׳ נחלות שם כתב דין התלמוד וסמך על מ״ש בה׳ סנהדרין כל אלו הדברים מעיקר הדין אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים במעשיהם וכו׳ הסכימו רוב בתי דיני ישראל וכו׳ וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומד דעת המת או הטוען וכן הביא א״א הרא״ש ז״ל דברי גאון על ההיא כגון מר ברי דקים לי בגויה מרענא שטרא אפומיה והאידנא לית ליה לדיין לומר קים לי בגויה וכו׳ כבר כתבתי בסמוך דגם הרי״ף ז״ל כתב כן וגם הריב״ש בסימן שצ״ב הביא דברי הרמב״ם בפ״ב מהלכות מלוה כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכוונתו לרדוף הצדק וכו׳ ה״ז מורשה לעשות ומקבל שכר והוא שיהיו מעשיו לש״ש וכתב עליהם אבל כתבו האחרונים שאין לכל ב״ד כח בזה אא״כ הוא ב״ד חשוב ומוחזק בחכמה ובחסידות ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך לרצונו עכ״ל:
וכתב מהרי״ק שורש י״ד על אשר לא רצה ליתן לו זמן מבלתי ערבות מה אוכל להשיב בזה הלא אין לתפוס על הדיין אם לא בראיה ברורה כי ידעתם שביד הדיין לפעמים לעשות דבר יראה כנגד היושר אם יראה לו שהבעל דין דוחה או מרמה דבר זה תלוי בראות עיני הדיין רק שיעשה לשם שמים עכ״ל:
וכתב בסימן ק״ח ואשר שאלת אם יש לדיין לדון ע״פ טענה כאשר בקש ממנו שמעון. או אם יש לדון ע״פ מה שנתבאר לו מפי שמעון ואם כי לא רצה לבאר בתוך הטענות נראה דבר פשוט שעל הדיין מוטל לדון ע״פ האמת שנתאמת אצלו ולא ע״פ הטענות אם הם מכחישות האמת עיין בירושלמי שכתבתי בתחילת סי׳ שי״ב בשם תשובת הרשב״א:
דיין הנברר לדון הן דין הן פשרה הן נגד הדין יש לו להשביע אפילו אם אינו חייב שבועה בדין כדי לברר הדבר לאמתו עכ״ל מהרי״ק שורש קפ״ז:
דיני אומדנא ובאיזה דבר אזלינן בתר אומדנא במהרי״ק שורש קכ״ט:
ב״ד ידוע ומוחזק בכשרות שיצא שטר לפניו וידוע אצלו שהוא מזוייף אם רשאי הבית דין לקרעו עיין בתשובת הרשב״א סימן אלף וקמ״ו:
כתב הרשב״א שנשאל הנה שכתבו בני העיר בתקנותיהם שיהא נדון כל ענין התקנה וכל לשון מסופק שבה כאשר אדון להם אם אני יש לי רשות לדון באומד כפי מה שיראה לי בתיקון הענין או דוקא במשמעו׳ הלשון והשיב אילו כתבו כל ענין מחודש וכל לשון מסופק יהא נדון על פי פלוני היה לך לדון הענין המחודש לפי מה שיראה לך שיהא בו תיקון לענין התקנה אבל אלו שכתבו כל ענין התקנה וכל לשון יהא נדון ע״פ פלוני וא״א לדונו כרצונך אלא כפי מה שיראה בדעתך לדונו מתוך הלשון שהם לא שמו בידך לדון אלא מה שהוא נמצא בספר התקנה ועוד שלא אמרו שיהא נדון כאשר תאמר אלא כאשר תדון עד כאן לשונו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) כתב הרמב״ם מקור דינים אלו הם בכתובות דף פ״ה שם כתב דהוה עובדא בעניינים הללו ופסקו כן. ואומר לו אדם שהוא סומך כו׳ שהוא פרוע מל׳ אמר לו משמע דאינו כשר לעדות וכדמסי׳. אשה וקרוב וכיוצא בו. וקמ״ל דבכה״ג מותר להדיין לפתוח ולומר לא תפרע אלא בשבועה אע״ג דלא טוען הלוה וע״ל סי׳ פ״ב וא״צ לדחוק ולומר דמיירי שיש לו נאמנות בש״ח. והא לא חשיד אממונא דתימא דיהא נחשד ג״כ אשבועה דדילמא מלוה ישינה הוה עליו וכמש״ר סימן צ״ב ע״ש:
או אם היה עליו ש״ח לאחר פי׳ שיחייב זה הנתבע לאחר ואין לו לשלם אלא לאחר ודו״ק מ״ו ר״ש ז״ל. ישליך הב״ד שטרו כצ״ל:
ונותן בו סי׳ מובהק בסי׳ רצ״ז כ״ר דין זה ולא הזכיר סי׳ מובהק ונראה שגם להרמב״ם ל״ד מובהק קאמר אלא לאפוקי שאינו מובהק לגמרי כי ג׳ חילוקים יש בסימנים וכמ״ש לקמן סי׳ רצ״ז בשם המ״מ וכן הוא בכמה מקומות בדברי הרמב״ם גם התוס׳ כ״כ בפ״ק דב״מ ופרק אלו מציאות ועיין מ״ש עוד מזה בסימן רצ״ז:
ולא היה זה הטוען רגיל כו׳ פי׳ דאם היה רגול אימור איניש אחריני אפקיד גביה ואיהו חזי ליה וידע ליה ולקמן (סי׳ רצ״ז) וברמב״ם פ״י דשאלה איתא דאפילו היה הטוען רגיל כו׳ וזה היה אמוד אפ״ה אשכחינן שמוציא מהן כגון שיש עדים שהפקיד בפניהם ושמכירין אותו שמחוייבים היתומים להראותו להן ומה שלא הזכירו הרמב״ם כאן נ״ל דה״ט משום שהרמב״ם מסיים עליה שיש חילוק בין זמנם לזמנינו גם ביתומים והוא דוקא במילי דתליא באומדן דעת הדיין אבל בדבר שיש בו עדים אין חילוק והרי״ף והרא״ש והטור ס״ל דגם בדברים התלויין באומדן דעת אין חילוק ביתומים בין זמנם לזמנינו וכמ״ש בסמוך וק״ל:
אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמוד כו׳ (ס״א המת והוא עיקר דהא אינו ודאי חייב ודקדק לומר אם יודע הדיין שדוקא הדיין עצמו צריך לידע באומד זו ולא סגי באומד אחרים בזה וכ״כ רבינו בהדיא לקמן בשמו סימן רצ״ז:
מוציא מן היורשין דוקא מן היורשין מוציאין אבל אם היו אביהן חי והוי טוען שלי הוא לא מפקינן מיניה וכן מבואר בסי׳ רצ״ז ושם מבואר הכל באורך ע״ש:
אבל למה הצריכו ס״א א״כ למה כו׳:
ולא יפסידו כו׳ ברמב״ם כתב ג״כ וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראייה ברורה וכתב ב״י דמהרי״ף והרא״ש בהנהו עובדי דפ׳ הכותב משמע דלענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען עוד היום דינא הכי ואפשר שמטעם זה השמיטו רבינו עכ״ל ואני אומר דלאו אפשר הוא אלא ודאי מוכח דלא ס״ל לרבינו כרמב״ם בזה שהרי כתב לקמן בסי׳ רצ״ז באורך האי דינא דמוציאין מן היתומים באומדנא דמוכח ואי לאו דס״ל דנוהג גם האידנא לא היה כתבו ואע״פ שגם הרמב״ם בפ״ו דשאלה כתבו ולא כתב עליו שאינו נוהג בזמן הזה ה״ט משום דרמב״ם סמך שם אמ״ש בפרק כ״ד דסנהדרין וכתב שם בהל׳ שאלה דינא דגמרא אע״פ שאינו נוהג בזמן הזה כדרכו שמעתיק הכל אבל רבינו שאין דרכו לכתוב מה שאינו נוהג לא הו״ל לכתבו סתם:
וכן בשאר הדינים לא ידון כו׳ ברמב״ם שלפנינו איתא ולא ידון בוי״ו משמע דתרתי קאמר ונראה דגרסת רבינו עיקר בדברי הרמב״ם:
וכן הביא א״א הרא״ש דברי הגאון בפרק הכותב וגם הרי״ף הביאו שם:
כגון מר ברי דקים לי בגויה פי׳ שמעשיו הגונים:
והאידנא לית ליה לדיין זהו דברי הגאון:
(ד) {ד} ומ״ש וכן מי שטוען יש לי פקדון וכו׳ עד ונותנו לזה האמוד שנותן בו סימן וכו׳ משמע דס״ל דכולהו בעינן שאין המת אמוד ושהטוען אמוד ואין הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת ושיתן בו סימן מובהק ולשון זה הם דברי הרמב״ם פכ״ד מה״ס ותימה דבדברי רבינו בסימן רצ״ז גבי פקדון וכן בהרמב״ם פ״ו מה׳ שאלה לא כתב כלל דבעינן שיהא הטוען אמוד והכי משמע להדיא בפרק הכותב דבמה דיהיב סימנין סגי ולא בעינן שיהא אמוד דדוקא להוציא מיד המזיק כגון ההוא דבטש בכספתא דחבריה וכו׳ בפרק הכונס (בבא קמא ס״ב) בעינן דהניזק יהא אמוד אבל להחזיק הממון ביד המפקיד לא בעינן אמוד כדמוכח בירושלמי בעובדא דבר זיזא וכמ״ש האשר״י להדיא בפרק הכונס (דף קנ״ו סוף ע״ג) ונראה ודאי דלא הזכיר הרמב״ם ורבינו כאן גבי דיינים דהטוען אמוד חלא לרבותא דסיפא דהאידנא משרבו ב״ד שאינם הגונים במעשיהם וכו׳ אפילו איכא כולהו מילי דזהו שמת אינו אמוד והטוען אמוד ואינו רגיל ליכנס בבית זה שמת ונותן בו סימן מובהק אפי׳ הכי אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה ואצ״ל אם הטוען גם הוא איננו אמוד דפשיטא דאין מוציאין ולכאורה יש להקשות מה ענין דין זה להלכות דיינים יותר משאר דינין שהדיין פוסק כך וכך הדין ותו דבדין זה כתבו הרי״ף והרא״ש דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ולא אמר הרי״ף בשם גאון דהאידנא אין לדיין לומר קים לי בגויה אלא לארועי שטרא א״נ לאפוכי שבועה כמבואר בדבריו אבל לא שאר דינין וכך הקשה בית יוסף ולפעד״נ דהרי״ף והרא״ש ס״ל דלא בעינן דוקא ידיעת הדיין שאין זה המת אמוד אלא ה״ה כשעדים מעידים על כך ולפי זה ודאי דאף האידנא חותכין דין זה על פי עדות של עדים אבל הרמב״ם חולק על זה וס״ל דאומדן דעת העדים אינו אומד הדעת אלא דוקא אומד דעת הדיין בעינן כמ״ש בפ״ו דשאלה ומביאו רבינו בסוף סימן רצ״ז א״כ לפי זה האידנא אין לדיין לסמוך על אומד דעתו להוציא מן היתומים ועל כן כתב דין זה בהלכות סנהדרין ורבינו נמשך אחריו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט טו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט טורשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט טו, סמ"ע חושן משפט טו, ט"ז חושן משפט טו, ש"ך חושן משפט טו, באר היטב חושן משפט טו, אורים ותומים – אורים חושן משפט טו, אורים ותומים – תומים חושן משפט טו, ביאור הגר"א חושן משפט טו, קצות החושן חושן משפט טו, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט טו, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט טו, נתיבות המשפט חידושים חושן משפט טו, חכמת שלמה חושן משפט טו, פתחי תשובה חושן משפט טו, טור חושן משפט טו, מקורות וקישורים לטור חושן משפט טו, בית יוסף חושן משפט טו, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט טו – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט טו, דרישה חושן משפט טו, פרישה חושן משפט טו, ב"ח חושן משפט טו

Choshen Mishpat 15, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 15, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 15, Sema Choshen Mishpat 15, Taz Choshen Mishpat 15, Shakh Choshen Mishpat 15, Baer Heitev Choshen Mishpat 15, Urim veTumim - Urim Choshen Mishpat 15, Urim veTumim - Tumim Choshen Mishpat 15, Beur HaGra Choshen Mishpat 15, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 15, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 15, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 15, Netivot HaMishpat Chiddushim Choshen Mishpat 15, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 15, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 15, Tur Choshen Mishpat 15, Tur Sources Choshen Mishpat 15, Beit Yosef Choshen Mishpat 15, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 15, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 15, Derishah Choshen Mishpat 15, Perishah Choshen Mishpat 15, Bach Choshen Mishpat 15

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×